האולם הראשון: מהלימודים בבצלאל להקמת רובע האמנים בצפת דרך פריס

משה קסטל הוא מן האמנים הראשונים שנולדו והחלו את דרכם בארץ ישראל. מייסדי בית הספר הגבוה לציור "בצלאל", וביניהם בוריס שץ, אָבֵּל פַּן, זאב רבן ושמואל בן-דוד, אצלם למד משה קסטל בשנות ה-20, היו כולם ילידי מזרח ומרכז אירופה. גם רוב התלמידים, חבריו לכיתה של קסטל, לא היו ילידי הארץ, ובאו למעשה עם מוריהם במיוחד כדי ללמוד ב"בצלאל". הם למדו עברית כשפה זרה ואימצו לעצמם את נופי ארץ ישראל, שהיו שונים מאוד מהנופים שבהם גדלו ואותם הכירו. לא כך היה אצל משה קסטל, שנולד בשכונת הבוכרים בירושלים בשנת 1909, נצר למשפחה ספרדית מכובדת שהתיישבה בארץ ישראל לאחר הגירוש של 1492. בהיות אביו של משה קסטל מורה לעברית, הוא שלט בה היטב עוד בימי ילדותו. זאת ועוד, נופי ירושלים ויהודה היו חלק טבעי ובלתי נפרד מחוויית היום-יום שלו מראשית חייו, וכדבריו: "אני נולדתי מול הסלעים והנוף הנהדר של ערי יהודה, שהשפיעו עליי ועל כל יצירותיי. כל סיפורי התנ"ך התרחשו מסביב לבית, בין הסלעים וההרים, שם ראיתי בחזוני את אבותינו – אברהם, יצחק, יעקב, והנביאים". בציור הבצלאלי של שנות ה-20 הנוף הארץ-ישראלי לא היה דומיננטי; מוריו של קסטל ראו את המזרח דרך העדשות של האוריינטליזם האירופי. הם הביטו על ירושלים ויהודה מבחוץ, ואילו קסטל חווה וצייר את נופי הארץ מבפנים. עבודותיו של קסטל מתקופת לימודיו ב"בצלאל" ובשנים שלאחר מכן [ארבע מיצירות כאלה ניתן לראות בצד השמאלי של האולם] מצטיינות בשילוב בין האוריינטליזם האירופי לבין ארץ-ישראליות עמוקה ומושרשת. ציורים אלה של אמן צעיר למדי (ביניהם "המודל והצייר" ו"האישה עם פרוות השועל") מבטאים יכולת מרשימה ומשקפים הבנה מלאה ושליטה מוחלטת בעולם המכחול.
התקופה הראשונה בחייו, עת היה צייר ירושלמי, הסתיימה בתוך זמן קצר. בשנת 1927, בהיותו בן 18, נסע משה קסטל לפריז – בירת האמנות בימים ההם. היו אז בצרפת מאות ציירים יהודים צעירים, חלקם הגדול מהגרים ממזרח אירופה, שרבים מהם ברחו מבתיהם והתקשו מאוד לשרוד ולקיים את עצמם מעשייתם האמנותית. בשל חסרון כיס, משה קסטל שכר סטודיו יחד עם אומן שנחשב כיום לגדול הפסלים של המאה העשרים, אלברטו ג'קומטי (1966-1901). כל אחד מהם עבד לחוד, אבל הם היו שותפים בסטודיו במשך שנים רבות, עד שקסטל עזב את צרפת, וג'קומטי נשאר בסטודיו זה עד סוף חייו. אָמָדֶאוֹ מודיליאני, חיים סוטין, מארק שאגאל, מאנה כץ, פנחס קרמן ואחרים, שנחשבים כיום לגדולי האמנים של המאה העשרים, היו בראשית המאה העשרים צעירים אלמוניים, שרק חלמו לכבוש את אולמות המוזיאונים. כאשר משה קסטל הגיע לפריז, מודיליאני כבר הלך לעולמו, אבל האחרים היו שם – ומהם בוגר טרי של "בצלאל" היה יכול ללמוד – ולמד – המון.
בתקופה השנייה, כשהיה צייר באסכולת פריז, פלטת הצבעים של קסטל השתנתה מאוד, בהשפעתם של מוריס אוטרילו, ז'ורז' רואו ובעיקר חיים סוטין. אנחנו יודעים מעט למדי על חייו של קסטל בפריז; עם זאת, השפעתו העמוקה של סוטין על יצירותיו של קסטל בשנות ה-30 ברורה מעבר לכל ספק; הן הקומפוזיציה והן הצבעים אפילו ביצירות הארץ-ישראליות של קסטל שצוירו בפריז [כגון "מונה ליזה ירושלמית" ו"המקובל", המוצגות בצד הימני של אולם זה], מזכירים יותר את ציוריו של סוטין מהימים ההם מאשר את ציוריו של קסטל עצמו מהתקופה הבצלאלית. אדום כהה וכחול עמוק הפכו לצבעים הדומיננטיים במקום ירוק ואדום בהיר, והשמש הארץ-ישראלית נזנחה לטובת דמדומים וערפל פריזאיים. גם כשבשנים 1934 ו-1936 קסטל חזר לירושלים (הביקור האחרון נבע ממות אביו), ציוריו ה"מקומיים", כמו "בנות ירושלים" ו"משפחה בקבר שמעון הצדיק" [שתיהן – בצד הימני של האולם הנוכחי], דומים מאוד ליצירותיו הפריזאיות משנות ה-30, וכלל לא מזכירים את היצירות שהציג כשסיים את לימודיו ב"בצלאל" עשור קודם לכן. יצירותיו של קסטל במחצית שנות ה-20 היו מלאות שמחה וששון, שטופות שמש, ואילו בפריז בנה את עצמו כאמן אקספרסיוניסטי מופנם, והחושך בבדיו דומיננטי יותר מהאור המוטל עליהם.
למזלו של קסטל, הוא הצליח לברוח מצרפת בסוף שנת 1939, חודשים אחדים לפני שכוחות גרמניים השתלטו על בירתה. הוא חזר ארצה בהיותו בן 30 ובידיו אין מאומה. בית משפחתו המורחבת בחברון נהרס בפרעות תרפ"ט (1929), במהלכן נרצח דודו, ואילו אביו נפטר בירושלים בשנת 1936. כשחזר ארצה התחיל את התקופה השלישית בחייו, שהסתיימה כעבור כמעט עשור, כשייסד למעשה את רובע האמנים בצפת. קסטל, הארץ-ישראלי בכל רמ"ח איבריו והקשור עד מאוד למקורות ולשורשים המקראיים, לא מצא את מקומו בתל אביב, העיר החדשה, שבה התגוררו אז רוב הציירים בארץ. הוא בחר להקים לו בית בצפת – אחת מארבע ערי הקודש וזה מאות שנים מרכז לעיסוק בקבלה – אף שבעיר זו לא הייתה אז קהילת אמנים כלל. אחד מציורי המופת שלו [המוצג במוזיאון בין האולם הראשון לשני] הוא "עיר הזוהר והקבלה". בסוף שנות ה-40, לאחר מלחמת העצמאות, הוקמה בצפת שכונת אמנים ייחודית, ובה עבדו זה לצד זה יצחק אלכסנדר פרנקל (איתו למד קסטל ב"בצלאל"), ציונה תג'ר, מרדכי לבנון, אריה אַלְוַאיל ואחרים, אבל קסטל היה פורץ דרך, ראשון מייסדי שכונה ייחודית זו. קסטל שהה בצפת במשך כמעט כל שנות ה-40, וגם לאחר מכן, כשהתפרסם בארץ ובחו"ל והחזיק סטודיו בפריז ועוד אחד בניו-יורק, שמר על הבית בצפת.
בתחילת שנות ה-40 ציוריו של קסטל בצפת [כגון "אמן בסטודיו בצפת", המוצג בצד הימני, לקראת הסוף של אולם זה] הם עדיין פריזאיים מאוד מבחינה אמנותית: מכחולו כהה, הדמויות לרוב מטושטשות במקצת ואין זכר לאוריינטליזם האירופי, שאפיין את עבודותיו במחצית שנות ה-20. עם זאת, אי אפשר שלא לראות שתי תמורות מהותיות באמנותו בתקופה הצפתית. ראשית, החל בשנת 1943 הוא התחיל לצייר את בתי הכנסת, לעיתים ריקים ולעיתים הומי אדם. למשל, יצירת המופת "ארון הקודש בבית הכנסת בצפת" משנת 1946. קסטל היה בין חלוצי הדרך שקירבו בין הרוחניות היהודית המסורתית לבין עולם הציור – בלי לנטוש אף אחד משני העולמות הללו – ומגמה זו הלכה והתחזקה אצלו במרוצת השנים.
התמורה השנייה ביצירותיו של קסטל אירעה בעקבות אובדנה של רעייתו טובה הוז בשנת 1947 תוך כדי חבלי לידה, ומותו של ילדו, שהניעו אותו לחפש דרכים אמנותיות חדשות שיאפשרו לו לבטא את הסבל והאובדן. התקופה הרביעית בחייו של קסטל היא קצרה למדי, אך בשנים סוערות אלה הנושאים המרכזיים ביצירתו הינם העקדה והקורבן. בסוף שנות ה-40 הוא צייר סדרה של עבודות שבהן מורגשת השפעתם של הצייר הספרדי חואן מירו (1983-1893) והצייר הרוסי-גרמני וסילי קנדינסקי (1944-1866), שמשנת 1933 חי בפריז. המוטיב המרכזי בסדרה זו הוא העקדה, ובצד השמאלי של האולם הראשון של תצוגת הקבע במוזיאון עומדות חמש מיצירותיו מהתקופה ההיא, המציגות את סצנת הקורבן בגרסאות שונות, וביניהן היצירה הגדולה והמרשימה "מגילות קדומות" וגם הציור היחיד באוסף המוזיאון שקסטל צייר על זכוכית. באמצעות הסיפור המקראי של עקדת יצחק, קסטל ביטא את הכאב שלו על אובדן אשתו הצעירה והאהובה ובנו.

האולם השני: שתי פריצות דרך בחיפוש אחרי סגנון ציור ייחודי

בשנת 1948 ולאחר מכן התרחשו שתי פריצות אינטלקטואליות-אסתטיות מרהיבות באמנותו של קסטל. פריצות דרך אלו הביאו אותו לתקופה החמישית בחייו, במהלכה שילב בין הפשטה למיסטיקה. ראשית, הוא התחיל לפתח את סגנון הציור האבסטרקטי הייחודי שלו, שעל אף העדר הפיגורטיביות מתגלמת בו זיקה חזקה למורשת היהודית. ביטוי בולט לזיקה זו הוא הסדרה "הללויה", המורכבת מעבודות שמן על בד, והחשובות ביניהן נמצאות באוסף המוזיאון ומוצגות על קיר נפרד באולם זה. אחת העבודות הגדולות והמרשימות בסדרה זו היא "תהילים". עבודה בולטת אחרת מסדרה זו היא "עיר הזוהר והקבלה", הנמצאת במעבר בין האולם הקודם לזה הנוכחי, המזכירה את "ברודוויי בוגי-ווגי" שצייר אמן הולנדי מפורסם פיט מונדריאן כשחי בניו-יורק (שבה שהו משה ובלהה קסטל בשנים 1953-1952). אבל זו צפת, העיר הארץ-ישראלית העתיקה ומרכז חייו של משה קסטל במשך שנים רבות. שתי עבודות מרכזיות אלו מוצגות במוזיאון שלנו.
בנובמבר 1948 היה משה קסטל אחד המייסדים של קבוצת "אופקים חדשים", שלמעשה ניסתה לבסס דגם חדש של ציור באמנות הארץ-ישראלית. הנטייה של יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, יעקב וקסלר וציירי "אופקים חדשים" אחרים הייתה להתנתק כליל מהמסורת ה"בצלאלית", וגם למעשה מהמסורת של אסכולת פריז היהודית, לטובת ציור אוניברסלי אבסטרקטי שאינו מחובר לא לתולדות העם היהודי ולא לאדמת ארץ ישראל. אף שקסטל הצטרף לקבוצה זו, שלא לומר שהיה אחד ממקימיה, שאיפותיו היו שונות באופן מהותי: הוא חיפש את האוניברסלי לא כאלטרנטיבה ללאומי ולמקומי אלא על מנת להגיע "לעולם הגדול" כנציג העם, המושרש באדמת ארץ ישראל; אחרת לא היה קורא ליצירותיו המוצגות באולם זה "הללויה" ו"תהילים"!
פריצתו האחרת של קסטל היא גילוי הבזלת כחומר יצירה, שבאמצעותה ביטא את הקשר שלו לארץ ישראל ולארון הספרים היהודי. למעשה, בעשור הראשון שלאחר קום המדינה יצירותיו הן עבודות שבהן הבזלת תופסת מקום מרכזי.
היצירות האבסטרקטיות ועבודות הבזלת של קסטל אינן דומות לא לעבודות קודמות שלו ולא ליצירות של אמנים אחרים בני דורו בארץ ובחו"ל. כמו כן, הן בעלות תכונה משותפת חשובה: ההיבט הקליגראפי, תוך התייחסות לשפות שמיות עתיקות. יותר מכל אמן אחר הושפע קסטל ממגילות ים המלח, שהתגלו באתרים במדבר יהודה החל משנת 1947. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שחלק גדול מהן מתוארכות למאות השנייה והראשונה לפני הספירה, והמוקדמות ביותר אף למאה השלישית לפני הספירה. לחלק מיצירותיו, המוצגות היום במוזיאון שלנו, בחר קסטל שמות שמבטאים את התרגשותו מתגלית זו: "מגילה עתיקה", "מגילה. בזלת אדומה", "מסר ארכאי" ו"עמוד ארכאי" (מוצגות באולם זה ובאולם הבא של המוזיאון), ואחת מן הליטוגרפיות שלו נקראת "כתבי יד מהרי יהודה".
כידוע, רוב מגילות מדבר יהודה נמצאו ב-11 מערות מוסתרות בסמוך לנחל קומראן. בקירותיהן של חלק מהמערות חצובים מעין מדפים, מה שמחזק את ההשערה שהן שימשו ספריות-קבע לחכמי הקהילה, וכי כתבי היד הוסתרו בהן בזמן המרד הגדול הראשון נגד האימפריה הרומית, שהחל בשנת 66 לספירה. ביצירותיו, כמו בהדפס המשי המוזהב "תהילה לגיבורי ישראל", המוצג בקומת הכניסה במוזיאון, קישר קסטל בין הגיבורים של המרד ההוא לבין הגיבורים שנאבקו על עצמאות ישראל בשנת 1948 ולאחר מכן. סביר להניח כי החלטתו של קסטל לייסד את מוזיאונו דווקא במעלה אדומים, העיר היהודית הראשונה שהוקמה במדבר יהודה לאחר 1967, קשורה ברצונו להישאר קרוב למקום שבו נשמרו במשך למעלה מאלפיים שנה המגילות הקדומות של העם היהודי.
היות ואף אחד מהאמנים לפניו לא השתמש באבן בזלת בתהליך היצירה, פיתח קסטל טכניקה ייחודית, אותה שכלל במרוצת השנים. את התקופה השישית בחייו של קסטל ניתן להגדיר אפוא כאמנות שצומחת מאדמת ארץ ישראל. החל בסוף שנות ה-50 לא הסתפק יותר בטכניקות הציור הרגילות של שמן, גואש ואקוורלים, והבזלת הופכת לחומר המרכזי ביצירותיו, אם כי נדרשו לו לא מעט שנים ללמוד את החומר הזה ולהגיע איתו לתוצאות אמנותיות אופטימליות. שמונה שנים חלפו בין היצירות "מגילה עתיקה" (1950) לבין "לוחות הברית", ועברו עוד שבע שנים עד שייצר את "שיר תהילה לכנען", "הכהן הגדול" ו"שבטי ישראל" – שלוש יצירות מדהימות המככבות זו לצד זו באולם המרכזי של המוזיאון. בכל אחת משלוש יצירות מופת אלו שולט צבע שונה: ירוק, כחול ואדום. שלושתן מבטאות שליטה מוחלטת בחומר ומוכיחות יכולת מרשימה ביותר להשיג את התוצאה האמנותית הרצויה גם מחומרים שאיש לא השתמש בהם באמנות המודרנית קודם לכן.
משה קסטל הוכיח שאפשר לכבוש את אולמות המוזיאונים והגלריות לא דרך נטישת השורשים הלאומיים במעבר לאוניברסליזם חסר מולדת, אלא דווקא דרך העמקת השורשים בתוך המולדת הלאומית. קסטל לא רק יצר בארץ ישראל וצייר אותה, אלא עשה את יצירותיו מהאבנים והחול שבאדמתה, ושילוב ייחודי זה הוא שהופך אותו לאמן הארץ-ישראלי החשוב ביותר בכל הזמנים. כשחיפש ועיבד אבנים ביישוב היהודי הקדום כורזים, השתמש בחומר מלפני 1,300 שנה לפחות ויצר ממנו יצירות אמנות מודרנית, שבבירור לא יכולות היו להופיע לפני הקוביזם והאמנות המופשטת. בכך בנה גשר ייחודי מאוד בין העולם הקדום לבין זה המודרני.
החל משנת 1952 ביקר קסטל פעמים רבות בארצות הברית, ובשנת 1959 חזר לצרפת, שם רכש סטודיו חדש בפריז. היו לקסטל הסכמים עם כמה מהגלריות המובילות הן בעולם הישן והן בעולם החדש, ואחת מיצירותיו אף הוצגה בגלריית טייט החשובה בלונדון. היצירה היא "מגילה. בזלת אדומה", והיא היום אחת הפנינות באוסף המוזיאון ומוצגת באולם המרכזי בו. אבל קסטל לא צייר לא את פריז, לא את ניו-יורק ולא את לונדון. האמנות שלו הייתה ונשארה ארץ-ישראלית, עם דגש חזק על ירושלים והעיר העתיקה.

האולם השלישי: ארבעים שנות יצירות שמן ובזלת – גיוון ופריחה אמנותית

את התקופה השביעית בחייו של קסטל אפשר להגדיר כתהילה לירושלים של זהב. היא החלה לאחר איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמובנים רבים – כתוצאה ממנו. היצירה של קסטל "תהילה לירושלים" משנת 1973, אשר במובנים מסוימים יכולה לשמש כסמל מובהק של התקופה הזאת, מוצגת במוזיאון בשלוש גרסאות שונות: יצירת המקור, שמן ובזלת – באולם הנוכחי; שטיח שנארג במפעל "משכית" לפי יצירת מופת זו – באולם השטיחים המיוחד בהמשך; וליטוגרפיה בחתימת ידו של האמן – במדור הגרפיקה שבקומת הכניסה.
ציירים לא מעטים, החל במאוריציו גוטליב (1879-1856) ועד למארק שאגאל (1985-1887), הקדישו את יצירותיהם לעם היהודי ולעברו; קסטל יותר משהיה צייר העם היהודי היה צייר של ארץ ישראל ושל תולדותיה במרוצת אלפי שנים. קסטל קישר בין ירושלים כבירת ישראל לבין עיר דוד והעיר המקראית, והשתמש באותיות משפות שמיות עתיקות. היהודי ביצירותיו של שאגאל הוא תמיד נודד, חסר בית וחסר מולדת ואף כמו רוח על פני האדמה. לעומת זאת, הלאומיות של קסטל מושרשת מאוד ויש לה כתובת ברורה ומוצקה. קסטל חש עצמו שייך למדינת ישראל שקמה לתחייה באותה מידה שהרגיש שייך לארץ כנען; היצירות "פיוט כנעני" ו"שיר תהילה לכנען" מהמחצית הראשונה של שנות ה-60, המוצגות באולם המרכזי ובזה הנוכחי, מרתקות את מבטם של מבקרי המוזיאון.
לעיתים הואשם קסטל בכך שבמשך עשרות שנים חזר על אותם הנושאים וכי עשה זאת, כביכול, באותה הטכניקה בשינויים קלים בלבד. חשוב להדגיש כי ביקורת זו רחוקה מאוד מן האמת. בפועל הדרך שעבר קסטל מעבודת הבזלת הראשונה בסביבות שנת 1950 ועד ליצירות המופת שלו במחצית שנות ה-60 הייתה ארוכה מאוד, וכל מתבונן יזהה מייד עד כמה מהותיים היו השינויים ועד כמה משמעותיים היו הישגיו – הן מבחינת השליטה בחומר הבזלת והן מבחינת בניית הקומפוזיציה והמבנה האסתטי של היצירה. זאת ועוד, בשנות ה-70, דהיינו, לאחר שכבר חגג את יום הולדתו השישים והיה בתקופתו השביעית לחייו האמנותיים, פיתח קסטל שתי טכניקות שלא באו לידי ביטוי ביצירותיו לפני כן: הראשונה קשורה בשימוש בתחמוצת כסף ("שומרי החומות", 1971) ובתחמוצת נחושת ("יום הולדת לבילהה", 1972; "מנורת התמיד", 1973), ואילו השנייה היא קולאז' ("כתובה", 1979; "אותיות עפות", 1980). החידושים הללו היו מפליגים למדי, ולא היה אף אמן אחר – בוודאי לא בארץ, וככל הנראה גם בעולם – שיצר יצירות דומות. כל חמש היצירות הללו נמצאות באולם הנוכחי; ארבעתן – בבעלות המוזיאון, ואילו "מנורת התמיד" הפנומנלית, המורכבת מחמישה חלקים, היא בהשאלה ארוכת טווח מאוסף דובי שיף. ישנה יצירה נוספת שבמובנים מסוימים קרובה אליה, "מגילת הזהב", גם היא משנת 1973, הנמצאת באופן קבוע במשכן נשיא המדינה בירושלים.
חשוב להטעים זאת: לאחר שקסטל העשיר מאוד את האמנות הלאומית והבין-לאומית, הן כצייר "קלאסי" והן כאמן שלראשונה הפך בזלת לחומר יצירה, ועבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים ובגלריות הן במערב אירופה והן בצפון אמריקה, הוא המשיך לרענן ולחדש בהצלחה מרובה. נדגיש שאת הקולאז'ים הראשוניים, שבהם שילב בין ציור על נייר לבזלת, באופן ששניהם מודבקים על בד, עשה קסטל בהיותו בן שבעים ואף יותר! מכאן ברור כי קסטל לא חדל מתהליך החיפוש העצמי האמנותי עד ליומו האחרון, ותמיד היה ונשאר במסע, שבכל שלב ושלב הביא אותו להישגים וגבהים חדשים.
במחצית השנייה של שנות ה-70 ובמחצית הראשונה של שנות ה-80, כשהזרם הדומיננטי באמנות הישראלית הלך לכיוון המפוקפק של "דלות החומר" מחד ופנייה לאבסטרקציה חסרת כל קשר לעם ולארץ מאידך, קסטל נשאר נאמן מאוד לארץ ישראל ולמורשת ישראל. שמות יצירותיו מדברים בעד עצמם: "תורת משה" (1980), "אברהם ושרה" (1986) ו"כהנים בכותל". שלוש אלו נמצאות באוסף שלנו לצד הליטוגרפיות המדהימות "תפילה" (1979), "אבן מן המקדש" (1980), "תהילים, פרק א'", "ירושלים של מעלה" ועוד. נוסף על כך, קסטל פיתח טכניקה ייחודית של עבודות גרפיות – הדפס משי עם בלט זהב. ההדפס הראשון, "הכותל", הודפס בשתי גרסאות, על רקע לבן ושחור, על ידי ההוצאה לאור ארקאי בפריז, ואחריו הופיעו רבים נוספים: "שופר בשער האריות", "שופר בהר הבית" (1982), "המכבים. תהילה לגיבורי ישראל", "תהילה לירושלים" (1985), "שנים עשר שבטים", "מלכי ירושלים" (1989) ועוד. נזכיר במיוחד את עבודותיו המוקדשות למשה רבנו. קסטל מבטא את מעמדו המרכזי של משה בתבליט ברונזה, בתבליט מוזהב ובשלושה הדפסי משי (כחול על רקע לבן, כחול על רקע שחור ואדום על רקע לבן). עד ליומו האחרון (והוא הלך לעולמו בדצמבר 1991) הראה קסטל כמה עמוק וכמה רחוק אפשר להגיע על יסוד ארון הספרים היהודי, ובה בעת אין שמץ של ספק בעצם הדבר שיצירותיו הן חלק בלתי נפרד מהאמנות המודרנית ולא יכולות היו להופיע לפני המחצית השנייה של המאה ה-20, קודם תקופתם של פיקאסו וג'קומטי.
השילוב הזה בין שורשיות לקִדמה, בין העבר העתיק לבין הדרכים המודרניות ביותר לביטוי העצמי האמנותי, הוא הדבר המרתק ביותר במורשת משה קסטל והוא אף בולט בתצוגות השונות במוזיאון – היצירות המוזכרות לעיל, המבחר הייחודי של עבודות קרמיקה, פסלים ואקוורלים ואולם של שטיחים שנארגו בהשראת יצירותיו של קסטל. כלל יצירתו אינה רק אמנות יפה; היא משולבת בהוכחה חותכת לקשר העמוק והבלתי מעורער בין העם שלנו לארצנו. ובזכות שילוב מופתי זה נשקפת לעינינו ומתמידה חשיבותה של יצירתו: בחיינו כאן – ואנחנו כאן לנצח – משה קסטל הוא הצייר של עם ישראל בארץ ישראל.