02-535-7000

להזמנת כרטיסים

10:00 - 16:00

ימים א', ב', ג', ה'

12:00 - 20:00

יום ד'

רחוב המוזיאון 1

מעלה אדומים

יצירת קשר               

Select your language

יצירת קשר     תמכו בנו     חנות
               EN

עבודות נבחרות

תצוגת הקבע הינה ליבו הפועם של המוזיאון וסיבת קיומו. היא מוקדשת ליצירת האמן, לעולמו ולתולדות חייו.

המודל והצייר (1926)

שמן על בד, 67x94 ס"מ (ממוסגר – 80x107 ס"מ), חתום ומתוארך. הקדש בלהה קסטל.

ארון הקודש בבית הכנסת האר"י בצפת (1946)

שמן על עץ, 109x139 ס"מ (ממוסגר – 134x164 ס"מ), חתום ומתוארך. הקדש בלהה קסטל

לוחות הברית (1958)

שמן ובזלת על בד, 130x160 ס"מ (ממוסגר – 150x180 ס"מ), חתום. הקדש משה קסטל

הכהן הגדול (1965)

שמן ובזלת על בד, 100x150 ס"מ (ממוסגר – 112x162 ס"מ), חתום. הקדש בלהה קסטל

תהילה לירושלים (יום הולדת לבלהה) (1973)

שמן ובזלת על בד, 145x105 ס"מ (ממוסגר – 161x121 ס"מ), חתום ומתואך. הקדש בלהה קסטל

מנורת התמיד (1973)

שמן, בזלת ותחמוצת נחושת על לוח 300x200 ס"מ השאלה מאוסף דובי שיף (בעבר – אוסף סיר אייזיק וליידי אדית וולפסון)
 

הצייר הארץ-ישראלי משה קסטל ומוזיאונו במעלה אדומים
ד"ר אלק ד' אפשטיין

האולם הראשון

האולם הראשון: מהלימודים בבצלאל להקמת רובע האמנים בצפת דרך פריס

משה קסטל הוא מן האמנים הראשונים שנולדו והחלו את דרכם בארץ ישראל. מייסדי בית הספר הגבוה לציור "בצלאל", וביניהם בוריס שץ, אָבֵּל פַּן, זאב רבן ושמואל בן-דוד, אצלם למד משה קסטל בשנות ה-20, היו כולם ילידי מזרח ומרכז אירופה. גם רוב התלמידים, חבריו לכיתה של קסטל, לא היו ילידי הארץ, ובאו למעשה עם מוריהם במיוחד כדי ללמוד ב"בצלאל". הם למדו עברית כשפה זרה ואימצו לעצמם את נופי ארץ ישראל, שהיו שונים מאוד מהנופים שבהם גדלו ואותם הכירו. לא כך היה אצל משה קסטל, שנולד בשכונת הבוכרים בירושלים בשנת 1909, נצר למשפחה ספרדית מכובדת שהתיישבה בארץ ישראל לאחר הגירוש של 1492. בהיות אביו של משה קסטל מורה לעברית, הוא שלט בה היטב עוד בימי ילדותו. זאת ועוד, נופי ירושלים ויהודה היו חלק טבעי ובלתי נפרד מחוויית היום-יום שלו מראשית חייו, וכדבריו: "אני נולדתי מול הסלעים והנוף הנהדר של ערי יהודה, שהשפיעו עליי ועל כל יצירותיי. כל סיפורי התנ"ך התרחשו מסביב לבית, בין הסלעים וההרים, שם ראיתי בחזוני את אבותינו – אברהם, יצחק, יעקב, והנביאים". בציור הבצלאלי של שנות ה-20 הנוף הארץ-ישראלי לא היה דומיננטי; מוריו של קסטל ראו את המזרח דרך העדשות של האוריינטליזם האירופי. הם הביטו על ירושלים ויהודה מבחוץ, ואילו קסטל חווה וצייר את נופי הארץ מבפנים. עבודותיו של קסטל מתקופת לימודיו ב"בצלאל" ובשנים שלאחר מכן [ארבע מיצירות כאלה ניתן לראות בצד השמאלי של האולם] מצטיינות בשילוב בין האוריינטליזם האירופי לבין ארץ-ישראליות עמוקה ומושרשת. ציורים אלה של אמן צעיר למדי (ביניהם "המודל והצייר" ו"האישה עם פרוות השועל") מבטאים יכולת מרשימה ומשקפים הבנה מלאה ושליטה מוחלטת בעולם המכחול.
התקופה הראשונה בחייו, עת היה צייר ירושלמי, הסתיימה בתוך זמן קצר. בשנת 1927, בהיותו בן 18, נסע משה קסטל לפריז – בירת האמנות בימים ההם. היו אז בצרפת מאות ציירים יהודים צעירים, חלקם הגדול מהגרים ממזרח אירופה, שרבים מהם ברחו מבתיהם והתקשו מאוד לשרוד ולקיים את עצמם מעשייתם האמנותית. בשל חסרון כיס, משה קסטל שכר סטודיו יחד עם אומן שנחשב כיום לגדול הפסלים של המאה העשרים, אלברטו ג'קומטי (1966-1901). כל אחד מהם עבד לחוד, אבל הם היו שותפים בסטודיו במשך שנים רבות, עד שקסטל עזב את צרפת, וג'קומטי נשאר בסטודיו זה עד סוף חייו. אָמָדֶאוֹ מודיליאני, חיים סוטין, מארק שאגאל, מאנה כץ, פנחס קרמן ואחרים, שנחשבים כיום לגדולי האמנים של המאה העשרים, היו בראשית המאה העשרים צעירים אלמוניים, שרק חלמו לכבוש את אולמות המוזיאונים. כאשר משה קסטל הגיע לפריז, מודיליאני כבר הלך לעולמו, אבל האחרים היו שם – ומהם בוגר טרי של "בצלאל" היה יכול ללמוד – ולמד – המון.
בתקופה השנייה, כשהיה צייר באסכולת פריז, פלטת הצבעים של קסטל השתנתה מאוד, בהשפעתם של מוריס אוטרילו, ז'ורז' רואו ובעיקר חיים סוטין. אנחנו יודעים מעט למדי על חייו של קסטל בפריז; עם זאת, השפעתו העמוקה של סוטין על יצירותיו של קסטל בשנות ה-30 ברורה מעבר לכל ספק; הן הקומפוזיציה והן הצבעים אפילו ביצירות הארץ-ישראליות של קסטל שצוירו בפריז [כגון "מונה ליזה ירושלמית" ו"המקובל", המוצגות בצד הימני של אולם זה], מזכירים יותר את ציוריו של סוטין מהימים ההם מאשר את ציוריו של קסטל עצמו מהתקופה הבצלאלית. אדום כהה וכחול עמוק הפכו לצבעים הדומיננטיים במקום ירוק ואדום בהיר, והשמש הארץ-ישראלית נזנחה לטובת דמדומים וערפל פריזאיים. גם כשבשנים 1934 ו-1936 קסטל חזר לירושלים (הביקור האחרון נבע ממות אביו), ציוריו ה"מקומיים", כמו "בנות ירושלים" ו"משפחה בקבר שמעון הצדיק" [שתיהן – בצד הימני של האולם הנוכחי], דומים מאוד ליצירותיו הפריזאיות משנות ה-30, וכלל לא מזכירים את היצירות שהציג כשסיים את לימודיו ב"בצלאל" עשור קודם לכן. יצירותיו של קסטל במחצית שנות ה-20 היו מלאות שמחה וששון, שטופות שמש, ואילו בפריז בנה את עצמו כאמן אקספרסיוניסטי מופנם, והחושך בבדיו דומיננטי יותר מהאור המוטל עליהם.
למזלו של קסטל, הוא הצליח לברוח מצרפת בסוף שנת 1939, חודשים אחדים לפני שכוחות גרמניים השתלטו על בירתה. הוא חזר ארצה בהיותו בן 30 ובידיו אין מאומה. בית משפחתו המורחבת בחברון נהרס בפרעות תרפ"ט (1929), במהלכן נרצח דודו, ואילו אביו נפטר בירושלים בשנת 1936. כשחזר ארצה התחיל את התקופה השלישית בחייו, שהסתיימה כעבור כמעט עשור, כשייסד למעשה את רובע האמנים בצפת. קסטל, הארץ-ישראלי בכל רמ"ח איבריו והקשור עד מאוד למקורות ולשורשים המקראיים, לא מצא את מקומו בתל אביב, העיר החדשה, שבה התגוררו אז רוב הציירים בארץ. הוא בחר להקים לו בית בצפת – אחת מארבע ערי הקודש וזה מאות שנים מרכז לעיסוק בקבלה – אף שבעיר זו לא הייתה אז קהילת אמנים כלל. אחד מציורי המופת שלו [המוצג במוזיאון בין האולם הראשון לשני] הוא "עיר הזוהר והקבלה". בסוף שנות ה-40, לאחר מלחמת העצמאות, הוקמה בצפת שכונת אמנים ייחודית, ובה עבדו זה לצד זה יצחק אלכסנדר פרנקל (איתו למד קסטל ב"בצלאל"), ציונה תג'ר, מרדכי לבנון, אריה אַלְוַאיל ואחרים, אבל קסטל היה פורץ דרך, ראשון מייסדי שכונה ייחודית זו. קסטל שהה בצפת במשך כמעט כל שנות ה-40, וגם לאחר מכן, כשהתפרסם בארץ ובחו"ל והחזיק סטודיו בפריז ועוד אחד בניו-יורק, שמר על הבית בצפת.
בתחילת שנות ה-40 ציוריו של קסטל בצפת [כגון "אמן בסטודיו בצפת", המוצג בצד הימני, לקראת הסוף של אולם זה] הם עדיין פריזאיים מאוד מבחינה אמנותית: מכחולו כהה, הדמויות לרוב מטושטשות במקצת ואין זכר לאוריינטליזם האירופי, שאפיין את עבודותיו במחצית שנות ה-20. עם זאת, אי אפשר שלא לראות שתי תמורות מהותיות באמנותו בתקופה הצפתית. ראשית, החל בשנת 1943 הוא התחיל לצייר את בתי הכנסת, לעיתים ריקים ולעיתים הומי אדם. למשל, יצירת המופת "ארון הקודש בבית הכנסת בצפת" משנת 1946. קסטל היה בין חלוצי הדרך שקירבו בין הרוחניות היהודית המסורתית לבין עולם הציור – בלי לנטוש אף אחד משני העולמות הללו – ומגמה זו הלכה והתחזקה אצלו במרוצת השנים.
התמורה השנייה ביצירותיו של קסטל אירעה בעקבות אובדנה של רעייתו טובה הוז בשנת 1947 תוך כדי חבלי לידה, ומותו של ילדו, שהניעו אותו לחפש דרכים אמנותיות חדשות שיאפשרו לו לבטא את הסבל והאובדן. התקופה הרביעית בחייו של קסטל היא קצרה למדי, אך בשנים סוערות אלה הנושאים המרכזיים ביצירתו הינם העקדה והקורבן. בסוף שנות ה-40 הוא צייר סדרה של עבודות שבהן מורגשת השפעתם של הצייר הספרדי חואן מירו (1983-1893) והצייר הרוסי-גרמני וסילי קנדינסקי (1944-1866), שמשנת 1933 חי בפריז. המוטיב המרכזי בסדרה זו הוא העקדה, ובצד השמאלי של האולם הראשון של תצוגת הקבע במוזיאון עומדות חמש מיצירותיו מהתקופה ההיא, המציגות את סצנת הקורבן בגרסאות שונות, וביניהן היצירה הגדולה והמרשימה "מגילות קדומות" וגם הציור היחיד באוסף המוזיאון שקסטל צייר על זכוכית. באמצעות הסיפור המקראי של עקדת יצחק, קסטל ביטא את הכאב שלו על אובדן אשתו הצעירה והאהובה ובנו.