התערוכה "ישראל – אובדן התקווה, תקומה, גבורה וחזון באמנותו של הצייר ברוך אלרון" לכבוד יובל 90 לאמן.
פתיחת התערוכה - ביום רביעי, 7 בפברואר 2024
נעילת התערוכה – ביום רביעי, 3 באפריל 2024
משה מול הסנה הבוער, 1997
קורבן מלחמה, 1982
מגדל בבל, 1997
משה שובר את לוחות הברית לפני עגל הזהב, 1997
על שפת הים בהרצליה, שנות ה- 80
בהמתנה לנגנים
עייני האמן
מגדל דוד, 2001
"הרגו לי את השלום", 2001
ישראל – אובדן התקווה, תקומה, גבורה וחזון באמנותו של הצייר ברוך אלרון (2006-1934).
תערוכה חדשה במוזיאון קסטל במעלה אדומים
מוזיאון הצייר משה קסטל גאה לארח תערוכה רטרוספקטיבית של אחד הציירים המרתקים ביותר שעבדו בארץ מלאת כשרונות שלנו אי פעם. למעלה משלושים יצירות שמן וטמפרה שצוירו במהלך תקופה של שלושה עשורים מחזירים לתודעת הציבור אמן ענק, גם בקנה מידה בין-לאומי.
ברוך אלרון (במקור – ברבו תיאודורסקו) נולד בבוקרשט בשנת 1934 למשפחה יהודית ספרדית ועלה לישראל בשנת 1963. בהיותו אחד הציירים הישראלים המקוריים והחשובים ביותר, הוא זכה לתהילה בין-לאומית עוד בימי חייו, ועל אף שהלך לעולמו לפני למעלה מ- 17 שנה, יצירותיו לא אבדו מחשיבותן, להיפך. יצירותיו מקבלות ביטוי מחדש ומתעוררות לחיים ברלוונטיות שלהם: הקרעים, השסעים והשברים החברתיים, מציאות של מלחמות, פעולות טרור, קורבנות וכאב – כל הנושאים הללו מלווים אותנו גם עכשיו, ויצירותיו העמוקות של אלרון נותנות להם ביטוי אמנותי ייחודי ומרגש. צייר נפלא, שניהל ביצירותיו דיאלוג פורה עם ענקי הסוריאליזם והריאליזם הפנטסטי, ביניהם סלבדור דאלי, רנה מגריט וארנסט פוקס, חוזר כעת בתערוכה מרהיבה במוזיאון צייר משה קסטל במעלה אדומים, המציגה גוונים ושלבים שונים בדרכו האמנותית.
ברוך אלרון למד ציור באקדמיה לאמנויות על שם ניקולאה גריגורסקו בבירת רומניה. במהלך שנות לימודיו נסע למוסקבה, פראג ובודפשט, שם ביקר במוזיאונים רבים וגילה את יצירותיהם של גדולי אמני העבר, ביניהם רמברנדט, רובנס, ואן דייק ועוד. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה, עסק באיור ספרים ועבד כגרפיקאי, וב-1960 קיבל פרס כמאייר מצטיין ביריד הספרים הבינלאומי בעיר דרזדן במזרח גרמניה.
ברוך ולידיה אלרון נישאו בבוקרשט ב-1961 (והכירו אחד את השניה ארבע שנים קודם לכן) ועלו ארצה בשנת 1963. זו הייתה תקופה קשה ומאתגרת בדרך לקריירה אמנותית במדינה חדשה, אבל ברוך לא היה מוכן לשמוע על אף מקצוע אחר. עולם האמנות בארץ היה שונה מאוד מזה שברומניה, לא רק מבחינה אישית (שזה ברור למדי), אלא גם מבחינה סגנונית-פרדיגמטית. בשנות ה-50 הזרם הריאליסטי שלט באמנות הרומנית, תוך מתן מקום מסוים של כבוד לאסכולה האימפרסיוניסטית, ואילו הציור המופשט לגווניו היה "מחוץ לחוק". לעומת זאת, בישראל דאז היה המצב הפוך: קבוצת אמנים "אופקים חדשים" שקמה בשנת 1948 ועד מהרה השתלטה על גלריות ואולמות התצוגה, עקבה מקרוב אחר הזרם האקספרסיוניזם המופשט, שממש בימים ההם הפך לדומיננטי באמנות האמריקאית. בניסיון להתקבל בגלריות ומוזיאונים אמריקאים, רבים מאמני ישראל דאז היו מוכנים "לשפוך את התינוק עם המים" ולהכריז על כל ציור פיגורטיבי כמיושן, במיוחד כאשר מדובר היה בציור ריאליסטי.
על אף שמצב דברים זה לא בישר טובות לברוך אלרון הצעיר, הוא היה נחוש ללכת בדרכו האמנותית הייחודית. לא היה לו שום סיכוי לקבל משרה ב"בצלאל" או במכון אבני בתל-אביב, שם למד והשתלם דור עתיד של ציירי ישראל. אלרון נאלץ ללמד במוסדות שנועדו להרחבת אופקים של הציבור הרחב; איש לא ציפה מתלמידיו באוניברסיטה העממית או במרכז לסיוע ושיקום חיילים משוחררים בבית הלוחם להפוך לציירים מקצועיים. תרומתו של אלרון לחיילים פצועים היתה רבה, דרך הציור חלקם חזרו לתפקוד חברתי מלא ולהתגברות על הטראומות, אבל הוא עצמו לא קיבל הכרה מן הממסד האמנותי. מורי ותלמידי "בצלאל" ומכון אבני ארגנו לעיתים די קרובות תערוכות יחיד וקבוצתיות בכותלי מוסדותיהם, אבל איש לא היה רגיל לארגן תערוכות של תלמידי האוניברסיטה העממית ושל המרכז לסיוע ושיקום חיילים. עם תלמידים אלה אלרון הגשים את עצמו כאדם וכאזרח, אך כדי לזכות בהכרה מטעם הממסד האמנותי היה עליו לעבוד בביתו במשרה נוספת לאחר שחזר מעבודתו; ככל שצייר יותר ויותר ציורים, כך התקדם בדרכו לקיום תערוכת יחיד משלו.
חריצותו יוצאת דופן הצדיקה את עצמה; כבר בשנת 1966 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלו בתל אביב, ואחריה – תערוכות רבות אחרות, גם בחו"ל, ביניהן מספר תערוכות בארה"ב, קנדה וגרמניה. בהקדמה לקטלוג לתערוכתו בגרמניה נאמר: "הוא בונה גשר בין עולמות המזרח והמערב. ברוך אלרון משתמש באוצר מילים מעולם המיסטיקה והסמלים היהודיים והנוצריים, אותם הוא מפגיש וביניהם מגשר. את שפת הביטוי שלו פיתח, במידה רבה, בהשראת הרנסנס האיטלקי. האמן מצליח לבנות עולם משלו, שחודר אל הצופה ולא מספק לו פתח מילוט. יצירותיו של אלרון עמוקות ומורכבות, הן דורשות מחשבה, אך הן אנושיות, מלאות תקווה ואופטימיות".
עם הגעתם לישראל, ברוך ולידיה אלרון התחילו את דרכם בפרדס כץ, אחת השכונות העניות ביותר במרכז הארץ, הידועה לשמצה "בזכות" הכנופיה שהתפתחה בשכונה ולמעשה, השתלטה עליה. שם גר הזוג הצעיר שבע שנים, שם נולד בנם הבכור. לאחר מכן עברה המשפחה לפתח תקווה, ומשם – להרצליה, ולבסוף, בשנת 1994, לאחר למעלה משלושים שנה בארץ, הצליחו לקנות דירה במרכז תל-אביב. ברוך היה אז יושב-ראש אגודת הציירים והפסלים בישראל; הוא החזיק בתפקיד זה במשך שבע שנים. סיפור משפחת אלרון הינו, ללא ספק, סיפור הצלחה, והצלחה מסחררת, בארץ החדשה. אלרון השתתף במספר רב של תערוכות קבוצתיות, וכן ערך תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל (סאו פאולו, פריז, באזל, דיסלדורף, קלן, ניו-יורק ועוד). גם בשנותיו האחרונות התמיד במאמציו האמנותיים, ואף המשיך ללמד. הוא נפטר ביום ראשון ה- 6 במרץ 2006, בהיותו בן 71. בשנים האחרונות לחייו הדרדר מצב בריאותו והוא עבר מספר ניתוחים מסובכים. על אף מצבו, המשיך לעבוד עד יומו האחרון. למרות חוסר יכולתו לנוע ולטייל בערים ובארצות אחרות, אלרון המשיך לעבוד על סדרת ציורים שבמרכזה שדרת ח"ן בתל-אביב, שם התגורר בשנים האחרונות לחייו. מחלון ביתו לא נשקף נוף רב, אך בזכות מחשבותיו ודמיונו הצליח ליצור סדרת ציורים מרתקת ומפעימה אשר לוקחת את הצופה בה למסע בדרך חדשה ואופטימית. בעבודות אלו העיר הופכת לשער המפתה את הצופה להצטרף לאמן למסע בזמן ובמרחב.
ברוך אלרון עבר דרך ארוכה באמנות. הוא התחיל בתור חסיד של ריאליזם פילוסופי והתפתח לסוריאליסט (הוא עצמו העדיף להזדהות כמשתייך לזרם של "ריאליזם פנטסטי"), אבל תמיד נשאר אמן פיגורטיבי. בין האמנים שהשפיעו עליו במיוחד – ענקי הצייר מימי הביניים, הירונימוס בוש (1450–1516) וג'וזפה ארצ'ימבולדו (1527–1593). כמו כן, הושפע מגדולי הציירים הסוריאליסטיים של המאה העשרים: רנה מגריט (1898–1967), פול דלבו (1897–1994) וסלבדור דאלי (1904–1989), ואחדות מיצירותיו, כמו, למשל, "מגדל דוד", שצוירה בשנת 2001, המוצגת בתערוכה, ו"זמן שאול", שצוירה ב-2002 ונמצאת היום באוסף פרטי, ממחישות זאת היטב. עם זאת, החוויה הישראלית לגווניה היתה חשובה מאוד לאלרון, וגם נופים מוגדרים וקונקרטים בערים ובדרכים שונות בארץ-ישראל בולטים ברבות מיצירותיו. אסכולת הריאליזם הפנטסטי, כמו גם האסכולה הסוריאליסטית לא הומצאו בארץ, אבל ברוך אלרון, לצדם של ציירים חשובים אחרים כמו אנטול גורביץ', זאב קון ושמואל בק, הצטיין בסגנוני ציור אלה כדי לבטא את תחושותיו, הרגשותיו וחוויותיו כיהודי וישראלי.
ברוך אלרון היה צייר-פילוסוף. אחת הדוגמאות הבולטות לחזונו הפילוסופי העמוק היא סדרה בת חמישה עשר ציורים שכותרתה "תנ"ך בראי הצייר של המאה העשרים", המתייחסת למגוון נושאים, ביניהם מעמד הר סיני, תיבת נח, מגדל בבל, עקדת יצחק, כיבוש יריחו, יונה הנביא וכו'. עבודות הללו הינם גדולות מימדים (140x120 ס"מ כל אחת), והן מעולם לא הוצגו במרחב המוזיאלי (התערוכה היחידה התקיימה בגלרייה ברנרד בתל-אביב, וגם זה עוד בשנת 2005, לפני כמעט עשרים שנה). אנו גאים ונרגשים להציג שבע יצירות מסדרה פנומנלית זו בתערוכה שלנו.
אלרון ראה את הציור לא כתחביב או כעבודה, אלא כשליחות אזרחית, ויצירתו "דיוקן עצמי במסכת גז" משנת 1991, שמוצגת בתערוכה, ממחישה זאת היטב. זו הייתה שנה דרמטית שבמהלכה ישראל ספגה יותר מארבעים טילים עיראקים. היה אז חשש לכך שהטילים הללו יכללו ראשי נפץ כימיים או ביולוגיים, וכל פעם שהופעלה מערכת אזעקת התקיפה האווירית, הופיע באולפן הטלוויזיה דובר צה"ל שקרא לאזרחים לשים מיד מסכות גז ולרדת למקלטים. ביום 23 בפברואר 1991 התפרסמה תמונתו של הכנר אייזק שטרן, שניגן יחד עם התזמורת הסמפונית ירושלים, כאשר לפתע נשמעה האזעקה המעידה על מתקפת הטילים. התזמורת הפסיקה לנגן ועזבה את הבמה, רוב המאזינים עטו את מסכות הגז שהיו איתם, ואילו אייזק שטרן נשאר על הבמה והחל לבצע את הצ'אקון המפורסם של יוהאן סבסטיאן באך לכינור סולו. כך גם ברוך אלרון, שגם באותם ימים לא נטש את ייעודו האמנותי והמשיך לעבוד וליצור עבורנו תמונות יוצאות דופן, אשר מעוררות השראה ומחשבה מעמיקה ופותחות צוהר לעולמות חדשים ולהרפתקאות נפלאות.
ד"ר אלק ד. אפשטיין, אוצר, מוזיאון אמנות משה קסטל במעלה אדומים
