תערוכת פנחס שער

תרנגול הכפרות (1993)

שא ברכה. שמן על בד, 50x71 ס"מ

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". שמן על בד, 121x150 ס"מ

יונה הנביא , 1973. שמן על בד, 54x73 ס"מ

שאול המלך, 1978 . שמן על בד, 60x82 ס"מ

בורא פרי הגפן, 1989 . שמן על בד, 62x92 ס"מ

פרה אדומה. שמן על בד, 86x127 ס"מ

מרכבות האלים (האמן כקוסם), 1986. חלק שני. שמן על בד

מרכבות האלים (האמן כקוסם), 1986. חלק ראשון. שמן על בד

ארץ המקרא, 1993. שמן על בד, 86x117 ס"מ

יונה הנביא, ליתוגרפיה , 54x37x73 ס"מ

דיוניסוס, 1992. שמן על בד, 116x97 ס"מ

הצייר פנחס שער – מעולם התנ"ך לעולם החדש – ובחזרה

מעטים יחסית זוכרים היום את פנחס שער (1996-1923), על אף שהיה אמן דגול על גבול הגאונות עם קול אמנותי מאוד ייחודי, לא רק בפרספקטיבה לאומית, אלא במבט כלל-עולמי. היום, כשאנחנו מציינים מאה שנה ליום הולדתו, תערוכה זו במוזיאון הצייר משה קסטל במעלה-אדומים מחזירה לתודעה את אחד האמנים המקוריים, המבריקים והייחודיים ביותר שפעלו בארצנו אי פעם. ניצול שואה, ששרד את התופת בגטו לודז', פנחס שער הצליח להתגבר באמנותו על סיפור חייו הטראגי והשאיר אחריו יצירות אמנות מדהימות, מלאי שמחה, חדוה ותקווה, ואף הטביע את חותמו על שורה ארוכה של אמנים ראשונים במעלה, ביניהם נפתלי בזם, שמואל בונה וליאו רוט.
פנחס שער נולד בשם פנחס שוורץ ביום 15 במרץ 1923 בעיר לודז' בפולין. אביו יעקב שוורץ היה אדם משכיל, הוא דיבר וכתב בארבע שפות: נוסף ליידיש, גם בפולנית, רוסית וגרמנית. פנחס היה השלישי מבין ארבעת הילדים במשפחה: אחותו אסתר נולדה באוגוסט 1919, אחיו יוסף – בנובמבר 1921 ואחיו לייב – בפברואר 1924. פנחס צייר ורשם מגילו הצעיר, ואף היה מאייר האגדות, אותם הקריאו לו המבוגרים; בשנת 1939 ציוריו הוצגו לראשונה בתערוכה קבוצתית בלודז'. באותה שנה אייר את ספרו של משה ברודרזון, שהיה אחד ממייסדי קבוצת אמנים, סופרים ומשוררים אוונגרדית 'יונג יידיש' שפעלה בלודז' באותן שנים.
ביום 8 בפברואר 1940 הוכרז באופן רשמי על הקמת הגטו בעיר לודז' והוחל בגירוש יהודים לתוכו; ב-1 במאי 1940 הגטו ננעל באופן מוחלט. יעקב שוורץ ובניו מצאו את עצמם כלואים בתוך הגטו עם עוד כמאתיים אלף איש שסבלו מתת-תזונה, עבודות פרך, השפלות, ביזה ואף הוצאות להורג באישומי סרק. כבר בחודשים הראשונים של 1942 נשלחו כעשרים אלף יהודים אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-2 באוגוסט 1944 יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ; באותו חודש נרצחו שם גם אחותו הגדולה של פנחס שוורץ, אסתר, ובנה גרשון, שהיה בן שנה וחצי במותו. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945. רק כעשרת אלפים מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה. האחים שוורץ ואביהם היו ביניהם. לאחר שחרורם, פנחס, אחיו ואביהם החליטו לחזור ללודז', לשם הגיעו ביום 8 במאי 1945. כעבור כמה שבועות פגשו שם את אם המשפחה, חיה פייגה, ששרדה במצב של תשישות קיצונית בראוונסבריק – מחנה הריכוז לנשים הגדול ביותר בגרמניה. בשואה נספו רבים מקרובי המשפחה של יעקב שוורץ, כולל אמו, גיטל אדלר, הוריה של חיה פייגה, גולדה ודוד זיכלינסקי ובני משפחתם.
כמו רבים אחרים מן הניצולים, גם בני משפחת שוורץ הרגישו שאין הם יכולים להישאר בפולין. משפחת שוורץ רצתה להגיע לארץ-ישראל, אך לא יכלה לעשות זאת עקב המגבלות הדרקוניות של הספר הלבן הבריטי שנכנסו לתוקף במאי 1939 ולא בוטלו עד לסיום הממשל המנדטורי. מיד כשמדינת ישראל הכריזה על עצמאותה, בשנת 1948, הגיע אליה לייב, ובשנה שלאחריה הצטרפו אליו אחיו יוסף ואביהם יעקב. בארץ הם פתחו נגריה בחיפה. לפנחס היו שאיפות רבות בתחום הואמנות, ובנובמבר 1947 הגיע לפריס, שם חלם להצטרף לאקדמיה גראנד שומיאר. במוסד זה השתלמו אמנים שעם השנים נהפכו לאגדות: הציירים אמדאו מודיליאני, חיים סוטין וחואן מירו, הפסלים אוסיפ צדקין ואלברטו ג'קומטי. די ברור, מדוע רצה פנחס שוורץ להגיע דווקא לשם – והוא אכן הצליח במשימתו זו ובשנת 1953 ב- Galerie Saint-Placide התקיימה תערוכת יחיד הראשונה שלו בצרפת. על אף הצלחתו בבירת האמנות של אירופה, בשנת 1958 העתיק את מרכז חייו לישראל, שם ביקר לראשונה עוד בשנת 1949. בארץ שינה את שמו לפנחס שער.
בשנת 1959 הוא התחתן עם בחירת לבו אלישבע כספי. כעבור כשנה רכשה המשפחה הצעירה בית דו-קומתי צמוד קרקע ברחוב הרב פרידמן בצפון תל-אביב; שם נולד בנם גיל (2018-1961). בשנת 1964 עברה המשפחה לצרפת; פנחס שער חתם על חוזה עם Galerie Henri Bénézit הפריזאית לתקופה של ארבע שנים. לקראת התערוכה שנפתחה בנובמבר 1965 הוציאה גלריה בנזיט חוברת, שנפתחה בדברים על פנחס שער מאת שני אנשי רוח ששמם הלך לפניהם מזה עשרות שנים: דניאל הנרי קאנווילר (1979-1884), שתרם תרומה מכרעת לקבלת הפנים החמה שקיבלו האמנים הקוביסטיים, פבלו פיקאסו וג'ורג' בראק, בראשית דרכם, ומבקר אמנות וולדמר ג'ורג' (1970-1893), הידוע בזכות כתביו החלוציים על אמנים יהודים באסכולת פריס.
פנחס, אלישבע ובנם גיל נשארו בפריס במשך ארבע שנים, אם כי מדי פעם ביקרו בישראל, אליה חזרו בשנת 1968 – ובה נשארו לשבע השנים הבאות. ביוני – יולי 1975 נערכה תערוכת יחיד של פנחס שער שנקראה "שלח את עמי" במוזיאון היהודי בניו-יורק; המבוא לקטלוג נכתב על-ידי הסופר ואיש ציבור הנודע אלי ויזל (2016-1928) שכל חייו עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם, בשנות השבעים גילה עניין מיוחד למען פתיחת שערי ההגירה ליהודי ברית-המועצות; אלי ויזל היה סבור שיצירתו האמנותית של פנחס שער תורמות לחידוד והפצה של מסר חשוב זה. לאחר התערוכה במוזיאון היהודי פנחס ואלישבע החליטו להשתכן בניו-יורק. בסוף שנת 1979 אשה אחרת נכנסה לחייו של פנחס שער וכעבור כמה שנים הוא ואלישבע נפרדו. אומנם בעשרים שנותיו האחרונות, עד למותו ב- 3 בדצמבר 1996, שהה פנחס שער בניו-יורק, אך במותו נקבר בישראל, בקיבוץ עינת ממזרח לפתח-תקוה.
פנחס שער היה אמן בעל כישרון אדיר, שיצירתו מתאפיינת בשפה ציורית ייחודית המשלבת באופן פואטי בין זיכרונות הילדות, שרבים מהם קשורים לנושאים ועלילות יהודיות, עם האסתטיקה של סוריאליזם אקספרסיבי. לעיתים נראה כי ציוריו מציגים סצנות ממופעי אגדות המשלבות בין דמויות אמיתיות, דמיוניות ומקראיות; תחושות של הומור ועצב משלימות זו את זו על אותה במה. ציוריו הינם פיגורטיביים, בעלי אופי לאומי מובהק. האמנות של פנחס שער, על אף היותה מודרנית, היתה מושרשת עמוק במקורות היהודיים.
תערוכות יחיד של האמן התקיימו פעמים רבות בערים המרכזיות של מערב אירופה: בפריס (בשנים 1956 ו- 1965), בריסל (ב- 1959, 1965 ו- 1967), לוצרן (ב- 1968), ז'נבה (ב- 1972) וערים אחרות. בשנת 1968 ראה אור (בשפה הצרפתית) אלבום גדול, שהוקדש כולו ליצירותיו של פנחס שער, שכלל מאמר מבואי מקיף שכתב חוקר אמנות בלגי נודע מרסל ון ז'ול (2014-1916). בשנת 1982 מהדורה מורחבת של ספר זה פורסמה באנגלית, עם מבוא חדש מאת חוקר תרבות פרופ' משה לזר (2012-1928). תערוכותיו החשובות ביותר התקיימו במוזיאון לאמנות מודרנית בחיפה (בשנת 1954), בבית האדריכל בתל-אביב (ב- 1958), בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל-אביב לאמנות (ב- 1961).
צייר שעסק בנושאים לאומיים מרכזיים וצבר לעצמו מוניטין בין-לאומי, חוזר עכשיו במלוא פארו האמנותי בתערוכה מיוחדת זו במוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים. אנו מודים למר זהר ברנרד כהן ולמר עומרי דובוסק כהן, שמטפלים במסירות מרבית בעזבונו האמנותי של צייר נפלא זה, על עבודתם המשותפת בארגון התערוכה. המוזיאון שלנו ממשיך לשמור על לפיד התרבות והאמנות גם בימים קשים אלה ומזמין את כלל הציבור לאירועים רבים שמתקיים אצלנו. יחד נשמור על תרבותנו, זהותנו ומדינתנו היחידה.
דר' אלק ד' אפשטיין,
אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה-אדומים