נשים יוצרות
קסטל
אוצרים: דר' אלק ד' אפשטיין ונועם מועלם יוסף
יום חמישי, 6 בנובמבר 2025 – יום חמישי, 25 בדצמבר 2025
אירוע חגיגי והשקת הקטלוג – ביום רביעי, 19 בנובמבר 2025, בשעה 17.00
דיוקנו של מאיר דיקשטיין, אב האמן. אוסף משפחת האמן
דיוקנה של נחמה, אשת האמן. אוסף משפחת האמן
דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי. אוסף משפחת האמן
סמטה בעיר העתיקה בצפת. אוסף נועם מועלם יוסף
בבית הכנסת בצפת. אוסף נועם מועלם יוסף
קבר האר"י הקדוש, צפת. אוסף נועם מועלם יוסף
הר ציון, ירושלים. אוסף נועם מועלם יוסף
ירושלים בשקיעה. אוסף יואב סלומון
הכינרת. אוסף דן בירנבוים
נוף טבריה וכינרת. אוסף דן בירנבוים
פרחים באגרטל. אוסף נועם מועלם יוסף
נוף עירוני. אוסף נועם מועלם יוסף
הסבא שלנו, מרדכי (מוניה) אבניאל – אדם, חלוץ ואמן
עילית שטנגל ויואב סלומון
כשאנחנו מביטים היום בציוריו של סבא, נדמה לנו שאנחנו רואים לא רק נופים, אלא את חייו עצמם. קווי האור, שכבות הצבע, ההרים, השדות והים – כולם חלקים מסיפור ארוך של אדם שהיה תערובת נדירה של נחישות, רוחב דעת, ענווה ואהבת אדם.
הוא היה אמן ולוחם, משפטן ומורה, חלוץ ובונה, ובעיקר אדם שהאמין שלחיים יש יופי ומשמעות רק כשהם עומדים לשירות רעיון גדול ממנו.
סבא נולד בשנת 1900 בעיירה פריצ'י שבפלך הומל, בבלארוס של היום. סבו היה רב וראש ישיבה, ואביו איש רחב אופקים ששילב אמונה ותבונה. כבר בילדותו ניכרה בו רגישות ליופי וליצירה, וכנער נשלח ללמוד באקדמיה לאמנות ביקטרינבורג שברוסיה – מסלול נדיר לבן למשפחה יהודית שומרת מצוות.
במקביל ללימודים נמשך לפעילות ציונית, נאסר בשל כך, וכשהשתחרר עמד בראש קבוצת חלוצים במסע בן שנה בדרך לארץ-ישראל. הם צעדו ברגל רוב הדרך, חלוצים צעירים שביקשו לבנות מולדת מלב ונשמה.
עם הגעתם ארצה בשנת 1921, הקבוצה עבדה בחקלאות, ב"פרדס גולדברג" (תל השומר של היום).
בתערוכה בתל אביב פגש את פרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל", שהבחין בכישרונו והפציר בו להצטרף למוסד. סבא נעתר רק אחרי שקבוצת החלוצים הסכימה להפצרותיו של פרופסור שץ. ב"בצלאל" למד, לימד ויצר פיסול זעיר, הדפסי עץ ורישומים. הסיבה שעבר למדיה זו הייתה שהוא התקשה להתרגל לאור של ארץ-ישראל שהיה שונה לחלוטין מזה של רוסיה. שנים אחר כך ניהל את המחלקה לפיסול זעיר בירושלים, ושילב בין דיוק של אמן לאומץ של מחנך. רק לאחר כעשור, כשגופו ואור עיניו התרגלו לאור הארץ, חזר לצייר.
בצד המעשי של הבטחת הפרנסה הוא למד משפטים והוסמך כעורך דין.
סבא היה מראשוני הרוויזיוניסטים, חבר "ברית הבריונים" ועורך עיתון "הירדן". יחד עם סבתא שלנו, נחמה – העזר כנגדו תמיד – פתח את ביתו בפני לוחמי חירות ישראל ונאשמי "משפט רצח ארלוזורוב". הוא שילם על כך מחיר אישי, נאלץ לסגור את משרדו בירושלים, ועבר עם משפחתו לחיפה, שם עבד במשרדו של עורך הדין ד"ר וינשל.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כשצבאו של רומל התקדם בצפון אפריקה בכיוון לארץ-ישראל, וכאן הכינו ביצורים ואת "מוסה דאג על הכרמל", הוא ראה את המתרחש ואמר "אל עלמין יהיה להם בית עלמין". לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר מועצת עיריית חיפה מטעם תנועת החרות, ושיתף פעולה עם ראש העיר אבא חושי חרף הפערים האידיאולוגיים. הוא פעל להקמת מוזיאוני חיפה ואף עמד בראשם שנים אחדות – שוב, חיבור בין רוח למעשה.
כבר בסוף שנות החמישים הוא דיבר על הצורך לחצוב מנהרה מתחת להר הכרמל – רעיון שנראה דמיוני והפך למציאות כעבור חמישים שנה. הוא אף נמנה עם מקימי קריית האמנים בצפת ועמד בראשה במשך שנים, תומך באמנים צעירים באותה נדיבות של מי שמאמין שהתרבות היא כוח יוצר של עם.
כמו ביצירתו, גם בחייו האישיים ניכרו עומק ואיזון. הוא וסבתא נחמה היו ישות אחת – "נחמה ומוניה", אי אפשר היה לחשוב על האחד בלי השנייה. היא ליוותה אותו בכל מסע ובכל מפעל, והוא אהב בה את שקטה, את תבונתה ואת אמונתה. כשנפטרה, נשבר ליבו; איתה הלך החלק שבתוכו החזיק את האש, עד שהלך גם הוא.
כשאנחנו מביטים היום ביצירותיו, אנו שומעים בהן את קולו הנינוח, את עין המתבונן שלו, ואת האמונה הפשוטה שבין אדם לאדמתו קיים דיאלוג של אהבה. הוא לימד אותנו שיצירה איננה רק מעשה אמנות – היא דרך חיים.
בין חומר לצבע, בין מילה למעשה, מרדכי אבניאל הותיר לנו מורשת של יופי, של אחריות ושל אמונה באדם ובארץ הזאת. זוהי דרכו של סבא שלנו – דרכו של אדם שבשקט, בעקשנות ובאהבה טהורה הותיר חותם ששורשיו באדמה ואורו בשמים.
*
מאקספרסיוניזם למופשט הלירי: על אמנותו של מרדכי אבניאל
דר' אלק ד' אפשטיין
מרדכי דיקשטיין (לימים – אבניאל) נולד לפני 125 שנה, ב- 31 ביולי 1900, בעיירה קטנה פאריצ'י ברוסיה הלבנה, בה היוו היהודים את מרבית תושביה. סביר להניח שהקרבות והפוגרומים בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הם שגלגלו את המשפחה – ככל הנראה, בשנת 1917 – לעיר יקטרינבורג בהרי אורל, הנמצאת במרחק של למעלה מאלפיים קילומטרים מפאריצ'י. מרדכי דיקשטיין היה אחד מ"צעירי ציון" – תנועה עממית של יהודים ציונים צעירים שהדגישה ציונות מעשית של עלייה, חלוציות ותחיית התרבות העברית, כך שטבעי למדי שעל אף כל המגבלות והאיסורים הגיע בשנת 1921 לארץ-ישראל – ונשאר כאן עד מותו ב- 12 באוקטובר 1989. במאמרים אחרים בספר זה מתוארות תולדות חייו המרתקים, לכן בדבריי אגביל את עצמי למורשתו האמנותית, שטרם זכתה להכרה הראויה לה.
הוא התחיל כאמן פורטרטים, שביניהם יש מוצלחים יותר ויש פחות; מעולם לא צייר, ככל הנראה, אף טבע דומם; ציוריו המוכרים ביותר של אבניאל הינם ציורי הנוף, להם נשאר נאמן לאורך כל שנות חייו. גם בציורי האקוורל וגם בציורי השמן של אבניאל (וממש מדהים כמה שהאקוורלים שלו נראים כאילו צויירו בצבעי השמן) נבנה הנוף בצבעים עדינים וכמעט שקופים, שכאילו מרחפים על גבי הבד או הנייר בשקיפותם, ומתמזגים בעדינות אלו באלו. האדמה נפגשת בציור עם השמיים במפגש שאינו חד, וקשה לעיתים להבחין היכן נפסקת האדמה ומתחילים השמים, כך שנוצרת בציוריו הטובים ביותר תחושת עומק אינסופי. האור בציוריו, לרוב, איננו האור הים-תיכוני החזק והלבן, אלא אור אחר, רך יותר, אותו ניתן לתפוס רק במהלך שעות בודדות בתחילת או סוף היום. אצל אבניאל אין בדרך כלל נקודה מרכזית שסביבה בנוי הציור, אלא מיזוג של כל הפרטים לכדי תנועה שלמה היוצרת הרמוניה. ככל שחלף הזמן, אבניאל עבר את הדרך מאמנות פיגורטיבית, אותה ניתן לשייך אל הזרם האקספרסיוניסטי, לציורים בסגנון האימפרסיוניסטי, ומשם – למופשט הלירי. הנוף ביצירותיו אינו "מועתק" כמו שהוא, אלא הופך לנקודת מוצא או להשראה. כפי שציין בצדק אורן שץ במאמרו על האמן, "אבניאל איננו מצייר את העצמים שבטבע, אלא את האוויר והאור שסביבם, אך גם כאשר הציור כמעט מופשט, עדיין לא נעלם מתוכו הנוף ממנו צמח".
נדמה כי אין עיר באמנות הישראלית שזכתה ליותר תשומת לב, עיבוד, אידיאליזציה, או ריבוי משמעויות כמו צפת. עיר הקבלה, הסמטאות, קברי הצדיקים והאור הרוחני הפכה לא רק לאתר צליינות דתי או תרבותי, אלא גם לזירה ציורית טעונה. יצחק פרנל (פרנקל), משה קסטל, מרדכי לבנון, יעקב אייזנשר ומיליה לאופר הם רק חלק מן היוצרים שנשאו עיניהם לעיר הזאת – ולמעשה, לכל אחד מהם הייתה צפת מעט אחרת; וכך גם למרדכי אבניאל, אם כי לעיתים דומה לזו של יצחק פרנל (פרנקל, 1899–1981), שהיה מבוגר ממנו בשנה, גדל גם הוא במשפחה יהודית דתית באימפריה הרוסית והגיע לארץ-ישראל שנה לפניו. בדומה למרבית חבריו האמנים שצעדו ברחובותיה של צפת מדי יום, גם אבניאל הגיע לעיר הזאת כחולם, כמתבונן, כמי שמחפש מיתוס. בציוריו אין תיאטרליות או התרסה נגד הזמן, אך יש תיעוד רגשי ומלא אור. הוא כמעט "הלל" את גגות האבן או את הרקע ההררי, התעכב על הסדקים בקירות, על שערים שדהו, על השקט הדחוס של חצר חרדית בשעות הצהריים. הוא צייר בצניעות עמוקה, מתוך מבט אוהב אך מפוכח. הוא לא התבונן בעיר כעל חיזיון זר שיש להכניסו לקאנון, אלא כעל מקום שהוא חלק ממנו, שהוא נושא אותו בגופו; זאת כנראה הסיבה שיצירותיו נשארות בזיכרון הצופה זמן רב.
כאשר בוחנים את המורשת האמנותית של אבניאל, אני חושב שייחודיותו כאמן יותר מכל מפגינה את עצמה בציורי ירושלים, מחד, וציורי הים (כולל אלה של הכינרת), מאידך.
כמעט כל אמני ארץ-ישראל ציירו את ירושלים, אך אבניאל עשה זאת בדרך ייחודית משלו, מה שנהיה ברור בתערוכה "בירתנו הנצחית: ירושלים באמנות הישראלית", אותה אצרתי במוזיאון לפני כמה חודשים. יצירות נוף ירושלים מאת מרדכי אבניאל חושפות בפנינו אמן שצומח מתוך הרוח האימפרסיוניסטית, אך מבקש לפרוץ את גבולותיה אל עבר תחום שבו האור אינו רק נתון טבעי, אלא תופעה פנימית – כמעט מיסטית – של הזיכרון התרבותי. אבניאל בוחר בירושלים לא כנושא מונומנטלי אלא כמרחב פיוטי, חדיר לאור, לזמן ולשבריריות. ניתן לזהות בעבודותיו מוטיבים של האימפרסיוניזם הצרפתי – במרקם המכחול, בפרגמנטציה של הצבע, ובחתירה לתיאור של רגע חולף; לציורים אלה יש מימד לירי-מדיטטיבי. אבניאל מעולם לא ביקש "להעתיק את המראה החיצוני" של ירושלים, אלא לחשוף את "תנועת הפנים" שלה – את הקשר שבין העיר הכל כך חשובה להיסטוריה האנושית לבין התחושות שהיא מעוררת באדם המתבונן. בתמונותיו ניכרת משיכה לעמעום הגבולות – בין אבן לשמיים, בין קו הרקיע לצמחייה, ובין הצופה לנצפה. ירושלים אצל אבניאל איננה רק עיר אלא מצב נפשי; שכבות של זמן מצטברות בצבעים לא רוויים – טורקיזים עדינים, ורודים אפופים, ירקרקים שקטים – והצורות לעיתים נמוגות זו בזו, כאילו נדחפות זו לעבר זו ומתמוססות יחד. בציוריו, הנוף הירושלמי מתגלה לא כנוף ממשי אלא יותר כזיכרון של נוף – או כהשתוקקות אליו. אלה הם ציורים שבהם נוכחות רוחנית מומרת לאסתטיקה כמעט שקופה. הסגנון נוגע ברוח של המופשט הלירי, אך שומר על אחיזה מרומזת במציאות, מבלי להתמסר לה כליל.
הדבר המרכזי, אותו הייתי מבליט, הוא שמרדכי אבניאל נגע בטבע הארץ-ישראלי כמתבונן שמחפש בנוף את מה שמעבר לו. בציוריו המאוד ייחודיים באמנות הישראלית של ים התיכון ואגם הכינרת ניכרת לא רק אהבה לנוף הארץ, אלא שאיפה לגעת במהות החוויה החזותית – באור, בשקט, ובהשתנות התמידית של המים והאוויר. כאשר, למשל, משווים את ציוריו ליצירותיהם של ויליאם טרנר (1775–1851) וג'יימס ויסלר (1834–1903), שניים מהאבות המכוננים של ציור הנוף הימי באמנות האירופאית, עולה קו משותף ברור: שלושתם משתמשים בים לא כאובייקט אלא כמרחב רגשי. טרנר – בעוצמות של אור וצבע, ויסלר – באיפוק לירי ובתחושת דמדומים, ואבניאל – בהארת המקום כמטפורה להתבוננות שקטה אך טעונה. בציורי ים הכינרת של אבניאל מופיעה תחושת דממה כמעט מיסטית. צבעי התכלת, הירקרק והלבן נמהלים זה בזה, וקו האופק מיטשטש – כפי שקורה לא פעם אצל טרנר בעבודותיו המאוחרות, או אצל ויסלר בסדרת ה"נוקטורנים" בשנות ה- 1870 ו- 1880. ספק אם ניתן לומר על אמנותו של מרדכי אבניאל טוב יותר מאשר שהעיד בעצמו: "העננים המרחפים מעל הכנרת או ים המלח – שניהם מתחת לגובה פני הים – מביאים לשינוי כמעט בלתי פוסק של אור, צבע ואווירה הנוף לובש צורות ומאבד אותן שוב, עננים אלה לימדו אותי להבין את החלל. אני לא רואה את הנופים בדרך אופטית, הם שילוב של צבעים המעורבבים בהרמוניה – מופשטים לעיתים, ובזמנים אחרים של הם ביטוי של הרגשות הפנימיים שלי. המוטיב שלי הוא תמיד נוף שאינו סטטי עם כל ניגודיו – קרן השחר, הדממה של חומו של היום, הדמדומים של הערב, הזוהר האפלולי, רוח וגשם, הסערה של הלילה". אבניאל – הייתי אומר, יותר מכל אמן ארץ-ישראלי אחר – תרם קול מאופק, חד אבחנה, המאזין למה שהים שותק.
לכבוד לנו לארח במוזיאון את התערוכה הרטרוספקטיבית של אמן מדהים זה.
אוצר ועורך הקטלוג – דר' אלק ד' אפשטיין
פתיחה לקהל במסגרת "ביקור מקדים" – יום ראשון, 2 בנובמבר 2025
אירוע חגיגי והשקת הקטלוג – ביום רביעי, 19 בנובמבר 2025, בשעה 17.00
אירוע חגיגי של נעילת התערוכה – ביום רביעי, 21 בינואר 2026, בשעה 17.00
יצחק פרנל (1899–1981) – רב עם ספר תורה
נפתלי בזם (1924–2018) – אהבה נצחית
יעקב וכסלר (1912–1995) – שיחה בבית קפה
יוסל ברגנר (1920–2017) – שני כליזמרים
דוד הנדלר (1904–1984) – אם וילד
מאיר פיצ'חדזה (1955–2010) – אישה עם פרפר
יוסף קוסונוגי (1908–1981) – אישה צעירה ליד כן ציור
גרשון קניספל (1932–2018) – כנר
אליהו סיגד (סיגרד) (1901–1975) – אישה עם זר פרחים
צבי שור (1898–1979) – טבע דומם עם פירות ופרחים
לודוויג בלום (1891–1974) – ירושלים, רחוב בעיר העתיקה
אלברט גולדמן (1922–2011) – רועה צאן
אוסף מילים על אוסף ציורים
דר' אלכס גיזונטרמן
נולדתי בעיר קייב, זו עיר עם הסטוריה בת מעל אלף שנים. אך עוד לפני ההסטוריה, שלט בעיר הזו הטבע, שבכשרון רב פרס בעיר את עצי הערמונים והקפיד על הופעה מרשימה של כל אחת מעונות השנה. האביב הירוק והפורח קיבל את שמשיות הקיץ, שהתחלפה בשלכת זהובה ובחורף... החורף הטעה אותי. תוך לילה הכל התכסה בסדין לבן. בדרך לגן ראיתי דמיון בין השלג לאהבתי הגדולה – סוכר. אהבתי אותו על הלחם וגם פשוט בכפית. אז חלמתי שסביבי יש אין סוף סוכר. בזמן הטיול בחצר אכלתי את השלג, עם צפיה להרגיש מתיקות. ואז הגיעה דלקת גרון שהשאירה אותי בבית. כל הצעצועים שלי מוקמו בשני ארגזים וכבר הכרתי אותם היטב. בזמן חופשת מחלה חיפשתי משהו חדש וגיליתי אוצר בארונו של אבי- אלבומי בולים. מגוון חתיכות צבעוניות של נייר, שהיפות שבהן היו באלבום אומנות. התבוננתי ולמדתי את שמות הציירים. לפעמים הציירים עצמם הופיעו על הבולים, אז דאגתי להצמיד את הצייר ליצירתו , כאילו שאני מתקן איזשהו עוול.
בקיץ היעד הקבוע שלנו היתה פאודוסיה, שעל גדות הים השחור. שם הכרתי את המושג חוף ים וגם את המושג מוזיאון, זאת בזכות ביתו של הצייר איוון אייבזובסקי. ציוריו הגדולים נראו אמיתיים, כאילו שרק המסגרת עוצרת את המציאות. את הקיץ של שנת 1986 כבר ביליתי במקום אחר. קדם לכך אסון צ'רנוביל וסבי וסבתי דאגו להבריח אותי למוסקבה. בהיותי בן שש מצאנו את עצמנו בחדר של דירה משותפת, בלי אף משחק. אז מדי יום הלכנו אל תיאטרון הבובות על שם אוברזצוב, להתבונן בשעון שניצב על הקיר, עם שתים עשרה דמויות המתעוררות לחיים בשעה 12:00. הן היו המשחק שלי, הן היו החברים שלי.
אחרי חזרתנו לקייב לקחתי על עצמי את האתגר של רכיבה על אופניים. תרגלתי את הרכיבה ואת הנפילות בפארק הקרוב לביתנו אשר משך אותי אליו באופן לא מודע, קראו לו באבי יאר. אמי היתה מנויה בתקופה זו על גליון "משפחה ובית ספר", שהעמוד האחרון שלו היה מוקדש ליצירת אומנות. אני עקבתי אחר כל דבר שהופיע בתיבת מכתבים שלנו ובגליון החודשי מצאתי לי עניין משלי; גזרתי ואספתי את הדפים עם יצירות אומנות. האוסף הופסק בגלל עזיבה נוספת, הפעם סופית.
הייתי בן 10 כאשר עלינו לישראל והתחלתי לאסוף חוויות של עולה חדש. שלושים שנה לאחר מכן גיליתי מדוע אספתי אותן. בהיותי פסיכיאטר ילדים נחשפתי לאין ספור סיפורים והצטערתי שאין לי כישרון כתיבה כמו של המורה הנערץ עלי צ'כוב. אבל פגשתי בן אדם כשרוני אחר, המשורר יהודה אטלס שאסף סיפורים על קשיים בהם נתקלים בני נוער לטובת ספר השירים שהוא כתב. באחת מפגישתנו, אחרי שסיפקתי לו חומר לשירים חדשים, עסקנו בספרו המפורסם "והילד הזה הוא אני". אז סיפרתי על עצמי, ומה שסיפרתי, עם תוספות קטנות, הפך לשיר על המסע שלי. עוד לפני שהמסע התחיל, הספקתי לראות בקייב את ההצגה "כנר על הגג" ומאז חיפשתי הזדמנות לראות הצגות. בהצגה שראיתי עם אורנה פורת, התרשמתי כל כך מדמותה ששלחתי לה מכתב עם דברי הערכה. בתגובה קיבלתי תשובה על פני גלויה עם ציורו של רמברנט. התבוננתי הרבה בשני הצדדים של הגלויה והחלטתי בכל ביקור שלי במוזיאון לקנות למזכרת גלויה עם הציור שהכי אהבתי.
לפני שהפכתי לפסיכיאטר ילדים, היה עוד פרק בחיי – לימודי רפואה באיטליה. התגוררתי בעיר פרארה, בבניין של גטו המופיע בסרט זוכה פרס האוסקר "גן פינצי קונטיני". באיטליה אומנות היא אחד ממרכיבי האוויר. סופגים אותה בהליכה ברחוב, ברכיבה על אופניים וכמובן בגיחות למוזיאונים. בהפסקות מהלימודים הייתי קופץ לחנויות ספרי יד שניה. פינקתי את עצמי בספרי אומנות, ושוב היו לי תמונות צבעוניות, חברים זמינים. אך חוץ מלימודים הסטודנט צריך גם לעבוד. בין היתר, מצאתי הזדמנות להחזיר לאיטליה קצת, על כל מאות השנים של היסטוריה ויצירה שבנדיבות נפרשו בפניי. בעיר סאלו, בה הוקמה בזמנו הרפובליקה הפשיסטית של מוסוליני, העברתי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית. את התואר שלי קיבלתי באולם על שם סטודנט אחר מאותה האוניברסיטה, שהיה חבר ותיק שלי, מהציור על בול ששמרתי מאז השתלטותי על האלבומים של אבא. החבר הוא ניקולאוס קופרניקוס, שבמאמר קצר טען שבעצם כוכבי לכת הם אלה שמקיפים את השמש.
אחרי שחזרתי לארץ, טיילתי עם אמי ביריד והתבוננתי בציורים. את אחד מהם אמי קנתה לי בתור מתנה על קבלת התואר. אז התחלתי להתעניין בציור וקראתי על הגלריות הקיימות ועל המכירות של ציורים. השגתי קטלוגים ודפדפתי בהם בתורנויות הארוכות של תקופת ההתמחות. הציור הראשון שרכשתי ושהתחיל את האוסף שלי הוא היקר ביותר ללבי עד היום. הוא משקף את אותה העצבות שהיא חלק מהמורשת של העם היהודי, לצד ההומור, לצד המסורת ולצד הערבות ההדדית. הצייר מאוריצי טרמבץ' נספה בשואה. הרגשתי שלתלות את הציור שלו על הקיר זה להחיות אותו ואת הדמויות שלו. לא הסתפקתי ברכישת הציור אלא התחלתי לטפל בו. לקחתי אותו לניקוי, לתיקון פגם ולכיסוי מגן. תיקנתי והגנתי, הענקתי לציור את מה שהצייר לא זכה לו. והייתי מאוד שבע רצון. אז המשכתי לתור אחר ציורים נוספים. בתור רווק שהתגורר בגפו, עסקתי רבות במורשת, אם זה ע"י עבודה מסורה על עץ היוחסין המשפחתי, התנדבות עם ניצולי שואה ופעילות סביב הנצחת השואה. באותה תקופה הציורים שרכשתי לא היו שונים בתוכן – יהודים עצובים. כעבור עשור הסטטוס המשפחתי השתנה. בגיל ארבעים התחתנתי ותוך חמש שנים נולדו לי שלשה בנים. זה שינה הכל בשבילי, אפילו כוכבי לכת נעו אחרת, על פי נוסחה שטרם נחשפה. גם תוכן הציורים השתנה. האוסף התגוון בדמויות אבסטרקטיות, טבע דומם, נופים. כמו שאני נותן העדפה למוצרי כחול לבן, כך בחרתי להתמקד בציירים הישראלים. אף אחד מהם לא נשאר במקום בו נולד. חלקם נמלטו מרדיפות, חלקם היו לוחמים. ובזמן שלום הם נדדו בין הארצות בחיפוש המראות המצוירים והמציאותיים על מנת לזכך את סגנונם ולערבב את תחושותיהם עם תוצרי הטבע – זוית של ענף, קמטי פנים. תחנת ביניים או התחנה הסופית שלהם היתה ישראל. אך באוסף שלי יש גם יוצא דופן – ציור קטן מאוד של אייבזובסקי, כי איך אתן למה שהיה פשוט לחלוף? ואם יום אחד שלג יכסה את ישראל, אבדוק אם הוא מתוק.
האמנות הפיגורטיבית במיטבה:
תערוכת יצירות מאוסף דר' אלכס גיזונטרמן
דר' אלק ד' אפשטיין,
מנהל אמנותי ואוצר,
מוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים
התערוכה הנוכחית מציגה אוסף קטן יחסית, אך איכותי מאוד, שהשאיל למוזיאון דר' אלכס גיזונטרמן. הוא נולד באוקראינה, גדל בישראל, למד רפואה באיטליה, חזר ארצה, והביוגרפיה האישית שלו היא דוגמה להצלחה מסחררת של עולה שנת ה-1990, שמגיע למוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית עם אוסף יצירות שבודדים שבבודדים בקרב ילידי הארץ יכולים להתגאות בכזה. בכמה מן התערוכות שלנו השתתפו יצירות מן האוסף של אלי שכטר, גם הוא עולה שנת ה- 1990, ואני שמח מאוד לראות את האנשים, שכמוני באו מרקע תרבותי אחר והתחילו את דרכם בארץ חסרי כל – והתאהבו באמנות הישראלית, וכעת תורמים ממה שרכשו במיטב כספם להרחבת האופקים ולהנאה של כלל הציבור.
יצירותיהם האחרות של חלק מן האמנים המיוצגים באוסף של דר' גיזונטרמן כבר התארחו במוזיאון שלנו בשנתיים האחרונות: שלוש יצירות של נפתלי בזם כיכבו השנה בתערוכה "לשרוד כדי ליצור: 18 אמנים ישראלים – ניצולי השואה", ואילו יצירה מרשימה של לודוויג בלום – בתערוכה "בירתנו הנצחית: ירושלים באמנות הישראלית". למעלה מארבעים ציורים של יצחק-אלכסנדר פרנל הוצגו בתערוכת היחיד שלו "מאודסה דרך פריס לרובע האמנים בצפת", אותה קיימנו לכבוד יובל ה- 125 של צייר חשוב זה. בנוסף, היצירות הגרפיות של יצחק פרנל – ושל עוד שבעה אמנים – מאנה כץ, אהרון גלעדי, דוד הנדלר, יוסי שטרן, משה ברנשטיין, אלברט גולדמן ונפתלי בזם – הוצגו אשתקד בתערוכה "דיוקן עצמאי: דמות ונפש הצייר באמנות הישראלית". אולם, האוסף הנוכחי כולל עבודות שמן מייצגות של מרבית הציירים הללו, וכך המבקרים שלנו יעשירו בצורה ניכרת את הבנתם בנוגע לעולמותיהם האמנותיים של הציירים הללו, וכמה טוב שכך. אחדים מהם הלכו לעולמם לפני יותר מחמישים (לודוויג בלום) או אף שישים (מאנה כץ) שנה, ואילו אחרים (נפתלי בזם, למשל) – בעשור האחרון. יהיה המרחק ההיסטורי בינינו לבינם אשר יהיה, האמנים הללו לא איבדו מחשיבותם, ויצירותיהם בוודאי ראויות לתצוגה מוזיאלית.
חלק מן האמנים מתארחים במוזיאון לראשונה, ביניהם ארבעה ציירים – יעקב וכסלר, אביגדור סטמצקי, מרסל ינקו וצבי מאירוביץ – שיחד עם משה קסטל, היו חברים בעשור הראשון לאחר קום המדינה בקבוצה "אופקים חדשים". זו הזדמנות נדירה וחשובה למבקרים שלנו לראות את יצירותיהם של ידידי משה קסטל לצד יצירותיו בתצוגת הקבע של המוזיאון.
קשה מאוד לאספן די צעיר (ודר' גיזונטרמן הוא בן 45 בלבד) למצוא יצירות שהן בין הטובות ביותר של האמן: עבודות כאלה בדרך כלל שמורות אצל היורשים, במוזיאונים או אצל האספנים הוותיקים. משום כך אני שמח במיוחד לציין שחמש יצירות של יצחק פרנל, יעקב וכסלר, צבי שור וגרשון קניספל, המוצגות בתערוכה הנוכחית, הן בין הטובות ביותר של האמנים הללו. סבורני שראוי שיצירות אלה מן האוסף הנוכחי תשתתפנה בכל תערוכה עתידית של האמנים הללו, כי יש להן ערך מוזיאלי ברור.
אוסף זה מוכיח שוב, כמו גם התערוכות הקודמות שאצרתי במוזיאון, כי בישראל עבדו ציירים מדהימים שדי נשכחו שלא בצדק. אני מבקש להודות מקרב לב לדר' אלכס גיזונטרמן על כך שהוא תורם להחזרתם לקידמת הבמה האמנותית – ומזמין את כולם לתערוכה.
אוצר ועורך הקטלוג – דר' אלק ד' אפשטיין, בשיתוף עם אלמנת האמן גב' אילנה ליפקין
פתיחה לקהל במסגרת "ביקור מקדים" – יום ראשון, חמישי, 30 באוקטובר 2025
אירועים חגיגיים והשקת הקטלוג: ברוסית – ביום שני, 24 בנובמבר 2025, בשעה 18.00, בעברית – ביום ראשון, 7 בדצמבר 2025, בשעה 19.00
מועד סיום התערוכה – ביום רביעי, 21 בינואר 2026
דיוקן עצמי עם לילך, 1978 (שמן על בד, 79x52 ס"מ)
בדידות קפואה, 1978 (שמן על בד, 64x50 ס"מ)
דיוקן עצמי, 1988 (שמן על לוח, 34x25 ס"מ)
שבת שלום, 1987 (שמן על לוח, 50x35 ס"מ)
שיר המעלות, 1987 (שמן על בד, 50x35 ס"מ)
בית הכנסת במריינה רושצ'ה, מוסקבה, 1988 (שמן על בד, 55x46 ס"מ)
הכהן הגדול, 1988 (שמן על בד, 49x34 ס"מ)
תפילה לשלום, 1988 (שמן על בד, 80x60 ס"מ)
פורים. מזל דגים (שמן על לוח, 55x33 ס"מ)
אלון שבות, 1990 (שמן על בד, 34x48 ס"מ)
ערב בירושלים, 1992 (שמן על בד, 80x60 ס"מ
מתן תורה, 1993 (שמן על בד, 49x34 ס"מ)
חברי מרדכי ליפקין
ח"כ יולי אדלשטיין, יושב ראש הכנסת בשנים 2013–2020
ישנם אנשים שעצם אזכור שמם מעורר בלב כאב חד, ועם זאת גם זיכרונות חמים ובהירים. אחד האנשים הללו עבורי הוא חברי, האמן המופלא מרדכי ליפקין, שנרצח באכזריות בידי מחבלים בקיץ 1993.
מרדכי, שכולם קראו לו פשוט מוטי, היה אינטלקטואל יהודי מוסקבאי טיפוסי – מאותם אנשים שיצרו במידה רבה את המיתוס הפופולרי של "האינטליגנציה הרוסית" עם הגינותה הדקדקנית בכל עניין, אהבתה לניקיון כפיים ומשיכתה העזה לרוחניות.
בתחילת שנות ה־90 גרנו זה לצד זה באלון שבות, היינו מיודדים כמשפחות, וחיברו בינינו דברים רבים. מוטי היה מבוגר ממני במעט – אפשר לומר שהיינו בני אותו דור – וכמוני, גם הוא כבר בתקופת חייו בברית המועצות גילה את עוצמתה הרוחנית של היהדות ושל המסורת היהודית, וקשר את עתידו עם ארץ-ישראל. לכן אין זה מפתיע שעלָה ארצה כשנה אחרינו, ב־1988, בתקופה שבה רבים עדיין התחבטו בשאלה "לעלות או לא לעלות". וגם הוא, כמוני וכאשתי, הגיע מיד עם משפחתו לגוש עציון – ללב ליבה של יהודה – צעד שלא רבים העזו לעשות באותם ימים.
באותה תקופה נוצר באלון שבות גרעין של משפחות צעירות יחסית, שהחזיקו באמונות ובתפיסות דומות. נהגנו לבקר זה את זה לעיתים קרובות, ואלו היו שנים בלתי נשכחות, גם אם העיבו עליהן כמה אובדנים קשים. אחד מאותם אובדנים, שנותר בלב כפצע שאינו נרפא, הוא מותו של מוטי.
היום נזכרים בו לא רק כאמן מוכשר, אלא גם כמרצה נפלא ליהדות, שבזכותו רבים מהעולים החדשים גילו את עולמה של התורה ואת יהדותם. אך תכונתו המרכזית הייתה, ללא ספק, אהבתו האינסופית לארץ-ישראל, תחושת הקשר הבלתי ניתן לניתוק עמה – וזהו גם מה שהגדיר את כיוון יצירתו וייחודה.
אינני חוקר או מבקר אמנות מקצועי, אך אני יכול לומר בוודאות שציוריו של ליפקין אינם ניתנים לבלבול עם אלה של כל אמן אחר – ודווקא הייחודיות הזו היא סימן ההיכר של אמן אמיתי. אי אפשר לטעות בהם, מפני שהם נושאים בתוכם את רוחם הייחודית של נופי יהודה ושל יישוביה היהודיים, את האווירה המיוחדת שלהם ואת הצבעים העדינים, אך המהפנטים, שבהם.
במאמר אחד שנכתב על יצירתו של מרדכי ליפקין, תיאר אותו המחבר כאמן אוונגרדי. ואכן, אם יש אמת בכך, הרי שמדובר באוונגרד מיוחד במינו – כזה הקשור בקשר הדוק למסורות בנות מאות שנים של אמנות יהודית, ואף מעבר לכך – לאמנות המזרח הקדום, כפי שאנו מכירים אותה מציורים בספרי ההיסטוריה של העולם העתיק; זוהי אמנות יהודית אותנטית במיטבה.
כך יוצא, שעל אף שחייו של מוטי היו קצרים למדי, הוא הספיק לעשות דברים רבים וגדולים, וזה מה שמסביר את הצלחתן של תערוכותיו בכל מקום בו הוצגו. העובדה שהתערוכה הזו מתקיימת במוזיאון במעלה אדומים נראית לי חשובה במיוחד. נדמה לי שמוטי היה שמח מאוד לדעת שציוריו, שהוצגו ברחבי העולם, מוצגים כעת באחד הערים שביהודה, אותה אהב כל כך ותיאר בשפת הצבעים הכה פואטית.
חייו של מוטי נמשכים לא רק ביצירותיו, אלא גם בארבעת בניו הנפלאים, שהצעיר שבהם היה בקיץ 1993 עוד תינוק. הם נמשכים גם בעשייתה של רעייתו אילנה, שגם היא, כמו מוטי, עוסקת בתחום החינוך היהודי, ומשקיעה רבות בהנצחת זכרו, ועל כך היא ראויה לכל תודה והערכה. אני מברך אותה, את כל מי שתרם לארגון תערוכה זו ואת כל מי שיבקר בה.
מרדכי ליפקין – אדם ואמן
אילנה ליפקין
מרדכי בעלי נולד במוסקבה בשנת 1954, שם סיים ב-1977 את לימודיו במחלקה לאמנות וגרפיקה של האוניברסיטה הפדגוגית. הוריו היו רחוקים מיהדותם, אבל סבא שלו, גרישה בומשטיין, הלך לבית הכנסת, ואת הסיפורים היהודיים הראשונים שמע מוֹטְיָה ממנו. סוגיות הקשורות לזהות לאומית ושורשים עניינו את מוטיה מילדות, והוא אף נקרא באופן מסורתי על שם סבו, מרדכי ליפקין, שנפל בקרב על הגנת מוסקבה במלחמת העולם השנייה, אך כמקובל אז, הוא נרשם כמטְווי .
מילדות מוטיה צייר, ובהמשך זה הפך למקצועו. בחלק מחובותיו לסיום התואר צייר סדרת איורים לספרו של סופר יהודי-רוסי איסאק (יצחק) באבל (1894–1940) "חיל הפרשים"; לאחר מכן אייר את הנובלה "הו, שבת" של הסופרת היהודיה דינה קלינובסקיה (דורה ברון, 1934–2008). נובלה זו פורסמה לראשונה ביידיש ב-1975 בתרגומה של שירה גורשמן (1906–2001), וכעבור חמש שנים ראתה אור גם ברוסית. מוטיה הרגיש שאמנות יהודית היא זו שהחזירה אותו לשורשיו ולשמירת המסורת. ביומניו הביע את כאבו על כך שסוגי אמנות שונים מימי בית המקדש אבדו לעמנו בגלות.
מוטיה גילה עניין רב בהיסטוריה, במסורת ובתרבות היהודית. כשקראנו לבננו הבכור דוד, אביו של מוטיה היה פשוט בהלם. הוא חזר ואמר שוב ושוב שהוא לא יכול לבוא למפעל, בו עבד, ולספר שלנכדו קוראים דוד. זאת על אף ששם חותני היה יצחק, אך חבריו קראו לו ויטיה. מוטיה סיפר שבנעוריו הלך פעם לטייל עם אביו בפארק, שם פגשו כמה גברים שפנו אל אביו במילים: "ויטיה, שלום!" – ומוטיה הסתכל מסביב ולא בדיוק הבין לאיזה ויטיה הם מתכוונים. וחותני המשיך ואמר: "איך אני יכול לבוא לעבודה ולומר שלנכד שלי קוראים דוד?" ומוטיה ענה לו: "אם תגיד שקוראים לו ואניה (שם רוסי מובהק), הם יופתעו עוד יותר".
הייתה לנו דירה משלנו במוסקבה – שני חדרים ומטבח, ובכל שבוע התקיימו אצלנו שיעורי עברית שנמשכו עד הבוקר. אחרי השיעור התאספו אנשים, והתווכחו: מי בעד העלייה, מי נגד, מי בעד הדת, מי נגד. זה היה סוג של מועדון, מאוד פתוח ולבבי. חגגנו פורים-שפיל ואת חג החנוכה. כבר בשנות ה-80, מוטיה צייר נושאים מהתנ"ך; על כן הציור הופיעו לא רק פניהם של מלכים ונביאים יהודיים, אלא גם אותיות עבריות; מוטיה כבר ידע לקרוא אותן. הוא הרגיש שהציורים שלו זו הדרך לגלות לעולם את העושר והמשמעות של ההיסטוריה והמסורת היהודית, וגם לקרב יהודים אחרים לשורשים. לאחר מכן יצר סדרות ציור וגרפיקה שהוקדשו לבתי הכנסת של מוסקבה. בירידי האמנות בפארק איזמאילובו, כבר מ-1985 – בתקופה שבה עדיין נעצרו ונאסרו אחדים מאנשינו בגין הוראת עברית – העז מוטיה להציג עבודות בנושאים יהודיים מובהקים.
כל קבוצת לומדי העברית שלנו נסעה לאיזמאילובו, לקחנו איתנו את דוד הקטן בעגלה, ושם הצענו למכירה את תמונותיו היהודיות של מוטיה. יהודים רבים עצרו לידינו וזו היתה עבורם הזדמנות לדבר ולהיחשף לזהותם ולשורשיהם. אינני יכולה להתעלם מסיפור כואב ומצער על אחד הימים בהם הצגנו את תמונותיו של מוטיה בפארק – ואז הגיעה אורה נמיר, שביקרה אז במוסקבה בראש משלחת ישראלית כלשהיא. היא ראתה את הציורים של מוטיה עם כיתובים בעברית. מוטיה ענה לשאלותיה: "כן, אני מצייר בנושאים יהודיים, לומד תנ"ך, ואנחנו מתכוונים לעלות לארץ-ישראל". ואז אורה נמיר הדהימה אותנו בתגובתה; היא גרסה כי "נושאים כאלה כבר לא ממש מעניינים מישהו בישראל העכשווית" – עמדנו שם פעורי פה. גם עוד כשהיינו במוסקבה הרגשנו כבר כישראלים, טיפחנו זהות ואמנות יהודית, ראינו את עצמנו כשגרירים של תרבות ישראלית – ואומרים לנו בפנים שבמדינה, אליה כל כך שאפנו להגיע, בארץ המובטחת, איש לא צריך את האמנות שלנו! היינו בהלם.
ב-1988 עלינו ארצה. אז רבים ראו בישראל לא יותר מתירוץ שאיפשר לעזוב את ברית-המועצות, וכאשר המטוסים נחתו בווינה (לא היו אז טיסות ישירות לישראל), הכריזו על כך שהם משנים את מסלולם ומבקשים להגר לארה"ב; מכל המטוס, היינו המשפחה היחידה שלא סטתה מהמסלול המקורי והגיעה לארץ-ישראל. עוד ב-1989 כתב מוטיה להוריו במוסקבה: "אני כאן תקופה קצרה בלבד, אבל התחושה היא שאני כאן כל חיי...". מוטיה המשיך ללמוד בישיבה באלון שבות, ואף לימד קצת. הוא נסע ברחבי הארץ והעביר הרצאות על המסורת היהודית; הוא אהב את זה – להציג את עולם היהדות העתיק לעולים החדשים. בנוסף, הוא נהנה להדריך סיורים, ובשעות הקטנות של הערב הכין תערוכה גדולה. מוטיה החל לעבוד אז גם כמאייר ב"אנציקלופדיה היהודית" בשפה הרוסית, שאת המערכת שלה ריכזה אז אלה סליבקינה, ובסדרת ספרים "ספריית עליה" בעריכתה של ריטה שקלובסקאיה; מוטיה עיצב עבורה מספר עטיפות.
בתחילה דרכנו בארץ גרנו בשכונת נווה יעקב בירושלים ומשם עברנו לגוש עציון: תחילה לאלון שבות ולאחר מכן – ליישוב תקוע.
פעם אחת המלחין ארקדי (אהרון) גורוב הי"ד (1956–2002), ידיד קרוב של מוטיה, שלמרבה הצער, נרצח מאוחר יותר גם הוא על ידי המחבלים, שאל אותו: "למה עזבתם את אלון שבות?" תקוע היה אז יישוב צעיר יותר, פחות מפותח, עם פחות אנשים, שם אפשר היה לבנות בית במחיר זול יותר. אבל מוטיה הסביר זאת באופן בלתי צפוי: "אלון שבות זה מקום של צדיקים ורבנים – אנחנו עוד לא שם, ולכן אנו מחפשים לעצמנו מקום פשוט יותר".
מוטיה צייר, ניסה את כוחו בסגנונות ובטכניקות שונים. ירושלים והרי יהודה, הטבע והאנשים שסבבו אותנו – כל אלה מצאו את עצמם על הבדים שלו. הוא עבד קשה מאוד, לעתים קרובות בלילות, ותמיד שאלתי לאן הוא ממהר, אבל מוטיה לא היה מוכן לדחות שום דבר ל"אחר כך", כאילו הרגיש שזמנו כאן, איתנו, מוגבל.
האמן והמחנך המוכשר נורה למוות ב-8 ביולי 1993 [כ' בתמוז תשנ"ג] על ידי בני עוולה. הוא נורה בדיוק במקום שצייר זמן קצר לפני כן; בתמונה ניתן לראות גל-עד שלו מאבנים עם דגל ישראל ויהודי עטוף שמתפלל, כאשר פרצופו של האמן מביט מהשמיים. אני מפרשת זאת כתמונת פרידה נבואית שלו. באותו ערב קיץ, כאשר הוא חזר הביתה לאחר יום עבודה, מחבלים חמושים המתינו לו במארב על הכביש. הוא היה בן 38 בלבד והותיר אחריו ארבעה ילדים קטנים: דוד, יעקב, אבשלום ובצלאל, שנותרו יתומים. לבכור טרם מלאו שמונה שנים, והצעיר טרם מלאו לו שנתיים.
בפברואר 2015 התקיימה תערוכת יחיד של מוטיה בגלריה "ארטפקט" במוסקבה, בסיועם של הקונגרס היהודי הרוסי והסוכנות היהודית. מאז עברו עשר שנים – ואני שמחה מאוד שד"ר אלק ד' אפשטיין, אוצר במוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש משה קסטל, הזמין אותי יחד איתו להכין תערוכה מיצירות נבחרות של בעלי כאן, ביהודה, במרחק של פחות מארבעים קילומטרים מהמקומות שבהם חיינו, ובהם מוטיה נהרג. אלק אמר לי שאורה נמיר טעתה, כי ישראל דווקא זקוקה מאוד לאמנות יהודית מקורית – ועל עבודות כאלה הוא שם דגש בעבודתו המוזיאלית. זה בדיוק מה שמוטיה חלם עליו, וזה נפלא שאני זוכה לראות את חלומו מתגשם, ומשתתפת בכך באופן פעיל!
בפחות מחמש שנים שעברו בין מועד עלייתנו ארצה ליום הירצחו, הספיק מוטי לעשות דברים רבים מאוד. הוא צייר בקצב מטורף, והיום תמונות אלה מדברות בקולו. באותן שנים הוא העמיק את הידע שלו במסורת היהודית, וגם נלדו לנו עוד שני בנים צברים.
ביום חתונת בנינו יעקב עם בחירת לבו מעיין, שמו חברים שלט על הגל-עד במקום הרצח: "מרדכי, ניצחת! מזל טוב לרגל חתונת יעקב ומעיין". היום יש למוטיה ארבעה נכדים, שאחד מהם נקרא על שמו מרדכי אביחי. גם התערוכה הזו היא ניצחון. היו לנו תוכניות לעשותה לפני שנה לרגל יום הולדתו ה- 70, אך המלחמה הארורה פגעה בלו"ז, ועכשיו הודות למוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל ולד"ר אלק ד' אפשטיין חלומנו מתגשם.
צייר יהודה ויהדות: תערוכה לזכרו של מרדכי ליפקין במוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל
ד"ר אלק ד' אפשטיין,
מנהל אמנותי ואוצר, מוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית
ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים
לתערוכה זו חשיבות רבה עבורי, ובוודאי לא רק עבורי. למרבה הצער, לא הכרתי באופן אישי את מרדכי ליפקין (1954–1993), שנרצח כשהייתי בן שמונה-עשרה בלבד; אי לכך, איני יכול לשתף זיכרונות מפגישות או שיחות איתו. במקום זאת, הנני מבקש להתמקד במשמעות גורלו האישי והאמנותי של מרדכי ליפקין בהקשרים חברתיים-תרבותיים. מפרספקטיבה של שלושים ושתיים שנים לאחר מותו הטרגי, אין לי ספק כי מרדכי ליפקין נשאר חלק בלתי נפרד מהמאבק על ארץ ישראל, ממפעל ההתיישבות ביהודה ומהאמנות היהודית, שמושרשת עמוק בספר הספרים. הנרות שהדליק בימי חייו, עדיין דולקים, גם בימינו.
למוזיאון לאמנות היחיד שנמצא ביהודה ושומרון יש ייחוד וייעוד; אנחנו לא סתם מקום בו מציגים ציורים, יהיו טובים אשר יהיו. המוזיאון שהקימה אלמנתו של משה קסטל בילהה הוא לא פחות מסמל ניצחון הרוח של העם שלנו, שיהיה אשר יהיה, חוזר למולדתו ההיסטורית לא רק עם החרב, אבל גם עם העט והמכחול. למוזיאון היחיד שנמצא ביהודה ושומרון יש תפקיד ציוני מרכזי, של מחזיק לפיד התרבות ומבסס את הקשר הזהותי בינינו לבין הדורות הקדומים שבנו את הוויתו של העם היהודי כאן, ביהודה. אני בטוח שבדיוק מסיבה זו קסטל עצמו הקים כאן את היכל האמנות המפואר שהיום נושא בצדק את שמו.
כל יום כאשר אני נכנס למוזיאון, ואני נכנס אליו כמעט כל יום, אני חושב על האמנים שעבדו כאן, ביהודה, שבמו ידיהם ביססו את נוכחותנו בחבל ארץ היסטורי זה, אך לא זכו לראותו קם ולא הספיקו להציג בו את יצירותיהם. האם גורלם של האמנים הללו להישכח? זה עתה נראה שסיימנו עוד מלחמה, אז האם אלה שנפלו בקרבות ובפיגועי טרור, אכן סיימו את דרכם, ואין לנו אלא להמשיך קדימה בלעדיהם?
אני מאמין בכל נשמתי שהתשובה היא "לא", ולכן פותח בהתרגשות מיוחדת במוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש משה קסטל במעלה אדומים את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של איש ציוני בכל רמ"ח איבריו, צייר ייחודי, מעצב ספרים, מורה דרך ואבא מסור לארבעת בניו מרדכי (מטווי) ליפקין - יליד מוסקבה, שנרצח כאן, ביהודה, ב- 8 ביולי 1993. הוא חלם על השלום, אך נרצח על-ידי בני עוולה. אנו אסירי תודה לאלמנתו אילנה ליפקין, ששמרה את יצירותיו של מרדכי במשך כל השנים הללו כי האמינה – ובצדק – ששירו לא נגמר, שיבוא היום וחובבי תרבות ינהרו לתערוכתו הגדולה כאן, בארץ ישראל, ביהודה, בה הם הספיקו לחיות ביחד ארבע שנים וחצי בלבד, אך בה בן זוגה ואב ארבעת ילדיה השתרש לנצח. היא האמינה למעלה משלושים שנה – והיא צדקה: היום הזה הגיע, וכולכם מוזמנים למוזיאון לתערוכה זו.
כסוציולוג, אני יכול לומר די בביטחון שחלפו הזמנים בהם נתפסנו בזלזול כ"רוסים" על ידי מרבית החברה הישראלית. ילידי ברית המועצות לשעבר שהגיעו לישראל בשנות ה-70, ה-80 וה-90 – נתן שרנסקי, אביגדור ליברמן, זאב אלקין, שלמה נאמן, רומן גופמן ויעקב ברמן – עמדו בתקופות שונות בראשם של כמעט כל משרדי הממשלה, הסוכנות היהודית, מועצת יש"ע, המזכירות הצבאית של ראש הממשלה ומחוז ירושלים של משמר הגבול; אנשי התרבות מ"שלנו" – החל מיבגני אריה ומרק קופיטמן ז"ל ועד יבגניה דודינה, הלנה ירלובה, ויטלי פרידלנד, אירה ברטמן, אלה וסילביצקי, יוסף ברדנשווילי, מרינה מקסימיליאן בלומין ורבים אחרים – זכו להכרה רחבה והפכו לחלק חשוב ובלתי נפרד מהתרבות הישראלית; יולי אדלשטיין, חברו הקרוב של מרדכי ליפקין, נבחר בשנת 2013 לתפקיד יושב-ראש הכנסת וכיהן בה שתי קדנציות. לא נראה לי שצריך עוד הוכחות.
אשר למרדכי ליפקין, הוא לא הספיק לזכות להכרה ולהוקרה הראויות לו בימי חייו, ונרצח כשהיה בן שלושים ושמונה בלבד – אך הוא היה, ללא ספק, אחד החלוצים של מה שרפאל נודלמן המנוח כינה "הניאו-ציונות הרוסית". ליפקין היה אחד מאלה שלא היגרו לישראל, או איך שלאחרונה נהוג לומר "העתיקו את מקום מגוריהם" אליה, אלא עלו, תרתי משמע, למקום שהחשיבו למולדתם ההיסטורית. הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו. מיד עם עלייתו, הצטרף לאלה שהיו בחוד החנית של בוני העתיד היהודי של ארץ זו, ומצא את מקומו בקרב אנשי היישוב תקוע, שנאבק על קיומו. אפשר להתווכח היכן תורמים יותר לעתידה של ישראל כמדינה ציונית, בישובי גוש עציון או דווקא בתיאטרון הלאומי "הבימה" במרכז תל אביב, אבל עבור מרדכי ליפקין ושותפיו לדרך התשובה היתה ברורה וחד-משמעית. הוא השתכן בתקוע – ישוב עתיק שהוקם לתחיה לאחר שישראל חזרה לאדמות יהודה ושומרון. הנביא עמוס, כידוע, מתואר במקרא כנוקד מתקוע, ועל פי המסורות היהודיות והנוצריות הוא קבור בסמוך. תקוע שמרה על קיומה ועל חשיבותה גם לאחר התפלגות המלוכה, וגם במהלך כל ימי בית שני. בימי שיבת ציון היו התקועים בין המשתתפים בבניין חומת ירושלים. הישוב תקוע מוזכר גם בתיאורי מלחמות החשמונאים, בימי המרד הגדול של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל, שהחל בשנת 66 לספירה, ומאוחר יותר – באיגרות בר כוכבא, מנהיגו של המרד היהודי נגד האימפריה הרומית בין השנים 132–136 לספירה. כאשר מדינת ישראל החזירה לעצמה את השליטה על יהודה, חלוצי הנאו-ציונות ביקשו לבסס מחדש גם את הנוכחות היהודית בתקוע. מרדכי ליפקין החליט להצטרף אליהם; על החלטה זו שילם כעבור מספר שנים את המחיר הגדול ביותר – בחייו.
נהוג לומר על חללי הקרבות וקורבנות הטרור כי "במותם ציוו לנו את החיים"; מרדכי ליפקין ציווה את החיים לא רק לארבעת בניו (אני יכול בקלות להזדהות איתם, שכן אבי נהרג בגיל שלושים ותשע, כשהייתי רק בן ארבע), אלא לכולנו, שממשיכים לשמור על להבת הרוחניות היהודית ביהודה – מולדתנו העתיקה, שבה אנו יכולים להיות הכל מלבד "כובשים". מרדכי ליפקין לא רק חי, הוא גם עבד כאן: כצייר, מרצה ומדריך סיורים; הוא לא רק השתלב בארץ, הוא התמזג איתה, ואף עזר לאחרים להכיר אותה ולהתאהב בה. מסיבה זו, אני שמח במיוחד שתערוכתו מתקיימת במוזיאון הראשון שהוקם ביהודה, הקרוי על שם הצייר משה קסטל; מרדכי ליפקין לא זכה לראות את הקמתו של היכל אמנות זה – אך אני, כאוצרו, רואה חובה מוסרית עליונה להציג את יצירותיו דווקא כאן.
פעם קראתי משפט שנגע ללבי, המיוחס לחוקר ספרות אמריקאי קרל פרופר: "הדבר החשוב ביותר שסופר רוסי צריך הוא אלמנה מסורה". ואכן, במצב שבו סופרים ומשוררים בולטים נפטרו או נרצחו בטרם עת זה אחר זה, היו אלה אלמנותיהם – נדייז'דה מנדלשטאם, אלנה בולגקוב, אנה פירוז'קובה (בבל), קירה אנדרוניקשווילי (פילניאק) ואחרות – ששמרו את המורשת הספרותית של בני זוגם ודאגו לפרסום יצירותיהם החשובות ביותר, עשרות שנים לאחר מותם. גם בישראל, אנו מתמודדים פעמים לא מעטות עם בעיה דומה – וכאן, במוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל, שנפתח על ידי אלמנתו הנאמנה בילהה שמונה עשרה שנים לאחר מותו, הכנתי ואצרתי תערוכות עם האלמנות המסורות של הציירים הנפלאים ברוך אלרון, יוסף אוסטרובסקי ושמואל בונה. התערוכה הנוכחית שייכת לאותה קטגוריה, שכן היא הוכנה בשיתוף פעולה מלא עם אלמנתו של מרדכי ליפקין, אילנה, שהיא אדם מדהים; אני מודה לגורל על הזכות הגדולה להכיר אותה ולעבוד איתה.
בכאב ובמרירות מספרת אילנה, כיצד אורה נמיר, שרה וחברת כנסת במשך שנות דור, הסבירה למרדכי ולה בעת ביקורה במוסקבה עוד בסוף שנות ה-80 כי מדינת ישראל לא ממש זקוקה ומעריכה אמנות שהיא יהודית בתוכן וברוח. כאן המקום להזכיר כי בשנות ה-80 פעלו בישראל לא מעט אמנים שראו במורשת היהודית את מקור השראתם המרכזי. במוזיאון שלנו הוצגה לאחרונה תערוכה של אחד הטובים שבהם, שמואל בונה (1930–1999), תחת הכותרת "צייר ארץ התנ"ך". לפני שנתיים אצרתי כאן את תערוכתו של אמן מדהים פנחס שער (1923–1996) "מעולם התנ"ך לעולם החדש – ובחזרה". היו גם אמנים אחרים – יעקב וכסלר, נפתלי בזם, אברהם אופק וכו', שהמוטיבים התנ"כיים והמקראיים בלטו בחלק ניכר מיצירותיהם. נראה שאורה נמיר פשוט לא הייתה מודעת לכך, והסיבה לבורותה היא שלמרבה הצער, היא צדקה במידה רבה: אוצרים במוזיאונים, כמו גם בעלי הגלריות, נמנעו במודע מהצגת יצירות אמנות מסוג זה, ותייגו אותן כ"שטטליות" ו"מיושנות", וזאת מתוך שאיפתם לזכות בהכרה בעולם האמנות ה"גלובלי", נטול זהות לאומית ודתית. אני רואה בגישה זו טרגדיה של ממש, שכן דווקא דבקות בתודעתנו הלאומית, תוך הבלטת השורשים ההיסטוריים, היא זו שהופכת את האמנות של ארצנו לייחודית, ובכך למסקרנת ומעניינת עבור שוחרי תרבות מארצות אחרות. בלשון המעטה, אין טעם להביא דוו'א מישראל עוד "ריבוע צהוב עם קו כחול על רקע מלבן ירוק" לתצוגה בלונדון או בניו יורק; יש שם שפע של "יצירות מופת" כאלה של ציירים מקומיים.
נראה לי כי למרדכי ליפקין לא היה כמעט כל ידע על האמנות הישראלית, ושמותיהם של הציירים שהוזכרו לעיל לא היו אומרים לו דבר. הוא היה, ללא ספק, אמן מקצועי – אך כאמן יהודי, היה כולו אוטודידקט. בכך הוא מזכיר לי מעט את ניקו פירוסמני (1862–1918)– אותו גאון גאורגי של האמנות הפרימיטיביסטית, שחיפש את דרכו האישית כאוטודידקט דרך ניסוי וטעייה – ונהנה כיום מהכרה עולמית. דוגמא דומה נוספת היא "רוסו המוכס" (1844–1910) בצרפת, שהתחיל לצייר בגיל מתקדם, זכה לבוז וללעג, אך היום יצירותיו נמכרות במיליוני דולרים. שוב, מרדכי ליפקין רכש השכלה אקדמית פורמלית בציור, אך בהמשך הגיע לגמרי לבד למחוזות רחוקים שנות אור ממה שלימדו אותו, ולשם הגיע בכוחות עצמו. יצירות רבות של מרדכי ליפקין מוקדשות למועדי ישראל – פורים, חנוכה, יום כיפור, שבת, לפסוקים מספר נחמיה, מספר ויקרא, מתהילים וכו'. די ברור שיצירות אלה הן בסגנון ייחודי למדי; על אף שאמנים לא מעטים קיבלו גם הם השראה מאותם מועדי ישראל ומפסוקים מן הספרות התנכ"ית והמקראית, אני מתקשה מאוד לחשוב על אדם אחר כלשהו שצייר בסגנון דומה. יצירה אחת של מרדכי ליפקין נקראת "ברוך אתה ה' אלוהינו, אשר נתן לנו את תורתו" – בעשור האחרון לחייו תחושה זו האירה בבירור את אמנותו ואת כל חייו.
לפני פחות משנה אצרתי תערוכה של אמן מאוד יהודי אחר, שגם הוא עלה מברית המועצות לישראל באותה תקופה. זה היה יוסף אוסטרובסקי, שגם הוא נפטר בשנת 1993; משפחתו התגוררה כאן, במעלה אדומים, לפני שבנתה את ביתה בישוב בשומרון. כך סיפר לי בנו מאיר: "לפני יותר מעשרים שנה, ידיד שלי ניסה לסייע בקידום תערוכת עבודותיו של האבא במוזיאון תל אביב לאמנות; ועדה מיוחדת התכנסה ובחנה תצלומים של ציוריו. במקרה שמעתי כמה קטעים מהדיון. אישה אחת פלטה: 'יצירות גאוניות כאלה! איזה אמן מדהים! תראו את הצבעים ואת עבודת המכחול! יש בזה כל כך הרבה נשמה; אני ממש מתאהבת בצייר הזה. כמה חבל שאלה עבודות יהודיות כל כך!'" בסופו של דבר, למרבה הצער, התערוכה של יוסף אוסטרובסקי במוזיאון תל אביב לא התקיימה. במשך שנים רבות הנני עובד יום ולילה כדי להביא לקדמת הבמה את האמנים הבולטים שנשארו נאמנים לזהותם היהודית; אין ספק שמרדכי ליפקין, כמו יוסף אוסטרובסקי, היה בין העקביים ביותר מביניהם.
לבסוף, אי אפשר להתעלם מהקוד האולטימטיבי של ההזדהות הפוליטית האזרחית, שאנשי הרוח, כמו גם אנשי מדעי הרוח, נדרשו לציית לו. קוד זה היה מנוגד לחלוטין להשתכנות ב"שטחים". במאמר ממוסגר אוסיף שכאשר סיימתי את הדוקטורט וקיוויתי לקבל משרה תקנית באחת משתי האוניברסיטאות בהן כבר הועסקתי הן בהוראה והן במחקר, פרופסוריות בשני המוסדות הטיפו לי מוסר שאין הן יכולות להסכים לצרף לצוות אדם שבחר במודע "להתנחל בשטחים", וכי הדבר סותר את "הקוד האזרחי של המחלקה" (ציטוט מדויק, מילה במילה). מיותר לציין, שגם אם דברים כאלה לא נאמרו למרדכי ליפקין בפנים, קובעי המדיניות במוסדות התרבות חשבו כך גם עליו, וגישה זו שללה ממנו את האפשרות להציג את יצירותיו במוזיאונים ובגלריות שנחשבו יוקרתיים. כאן, במוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים, בנינו לכל זה אלטרנטיבה – ואנו שמחים מאוד על ההזדמנות לכבד את זכרו של מרדכי ליפקין בתערוכה ראויה, אליה אני מזמין את כל המאמינים בתרבותנו הלאומית ובעתידנו הקולקטיבי בארצנו העתיקה והמתחדשת. מרדכי ליפקין עמל רבות – ובסופו של דבר, נתן את חייו – למען התחדשות זאת.
אני מבקש להודות מקרב לב לאיש יקר, עוזר ראש העיר מעלה אדומים בוריס גרוסמן שתמך בארגון תערוכה זו מן ההתחלה ולציר בקונגרס הציוני יורי גיברץ שתמך באופן משמעותי בהפקת קטלוג זה. ובנימה אישית – גם אני נולדתי במוסקבה, גם אני מקדיש את חיי לאמנות ולספרים, וגם אני, כמו משפחת ליפקין, בניתי את ביתי כאן, ביהודה. אני מודה לגורל על כך שניתנה לי האפשרות לאצור תערוכה זו שהיא סמל לכך ששום רוצח מתועב לא יעצור את הרוח היהודית ביהודה, ושאנחנו כאן – "אחרי שנים אלפיים סוף לנדודי". מרדכי ליפקין נשאר איתנו, כחלק בלתי נפרד מעם ישראל בארץ ישראל – לעד.
