אוצר – דר' אלק ד' אפשטיין
מועד תחילת התערוכה – יום חמישי, 4 בספטמבר 2025
מועד סיום התערוכה – יום רביעי, 29 באוקטובר 2025
ערב פתיחה חגיגי והשקת הקטלוג - יום רביעי, 10 בספטמבר 2025 בשעה 17:00
רחל בחדר מקומר, 1952
שני שרפים מעל ארון קודש, 1960
משפחה בחדר מקומר, 1966
אישה בחלון, 1965
נשים בחדר ירוק, 1966
עקדת יצחק, 1973
מלך בירושלים, 1968
איש עם לולב, 1971
תפילת כל נדרי, 1973
תפילת כל נדרי, 1969
מלך בלבן, 1978
הנביא והמלך, 1988
שמואל בונה – צייר ארץ התנ״ך בעל סגנון אמנותי ייחודי
ד"ר אלק ד' אפשטיין,
אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים
ישנם אמנים שהמציאות הקונקרטית מושכת אותם לרדוף אחריה; וישנם אחרים – נדירים יותר – עבורם המציאות היא רק חומר גלם לדיאלוג בלתי פוסק עם מיתוסים, עם ארכיטיפים, עם דימויים שמושרשים עמוק בהיסטוריה ובספרי הקודש. שמואל בונה נמנה, ללא ספק, עם הקבוצה השנייה. במובנים רבים, חייו היו דיאלוג אחד מתמשך עם שלוש מערכות זיכרון: זיכרון הגלות, זיכרון הארץ, וזיכרון היהדות. כל אחת מהן מתפרשת, בציוריו, לא כהצהרה, אלא כתפילה שבורה – כקול פנימי שמבקש להישמע בתוך שיח תרבותי שנע בזמנו, בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, סביב נושאים אחרים למדי.
שמואל בונה נולד ביום 24 באוקטובר 1930 לחוה (לבית בויגנמן) ושלמה בונק במזריטש שבמזרח פולין. כמחצית מתושבי עיירה זו היו יהודים, ורובם המכריע, לרבות רוב בני משפחת בונק, שעוד נשארו שם, נשלחו למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. אביו של שמואל, שלמה בונק, היה חייט במקצועו; טרם נישואיו גר חמש שנים בלונדון. שמואל בונה גדל בבית ציוני; בשנת 1933 נסע האב להכין את עליית המשפחה לארץ-ישראל. בשנת 1936, כאשר שמואל היה בן שש, הגיעו ארצה גם יתר בני המשפחה והתיישבו בחיפה; בעיר זו שמואל בונה נשאר למעלה משישים שנה, עד סוף חייו. בנעוריו למד בונה ציור בבית הספר עממי א' של תנועת העבודה אצל שני ציירים חשובים: מנחם שמי (1897–1951) ואברהם ישכיל (1894–1987). זוהי כבר נקודת מוצא מעניינת: עלייתו לישראל חלה בדיוק בשנים שבהן אלפי משפחות יהודיות ממזרח וממרכז אירופה ניסו למצוא עוגן בעולם שהלך והתפורר. משפחתו הייתה חלק מהתנועה הציונית, אולם שמואל הצעיר בחר, בניגוד לרבים מבני דורו, להקדיש את חייו דווקא למלאכה שאינה נושאת פטיש – אלא מכחול.
חייו האישיים והקולקטיביים הצטלבו מוקדם מדי עם שבר ההיסטוריה: פלמ"ח, פציעה, שחרור – וציור. לאחר שלמד בבית הספר המקצועי שליד הטכניון, הצטרף בשנת 1942 אל תנועת "המחנות העולים", בשנת 1943 – לאגודה הימית "זבולון". בשנת 1946 החל לצייר באולפן לציור של ההסתדרות בחיפה. לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ-ישראל והקמתה של מדינת היהודים בכ"ט בנובמבר 1947, התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרת חולתה ושירת בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. חברי ההכשרה, ושמואל בתוכם, לחמו בגזרות שונות בגליל העליון. הוא השתתף בפעולה בסוריה להפסקת הירי על קיבוץ דרדרה ובפעולת תגמול נגד הכפר איכסנייה ואף לקח חלק פעיל בניסיון הראשון, ב-15 באפריל 1948, לכבוש את מצודת נבי יושע. לאחר מכן, עסק בשמירה והובלת נשק ותחמושת להר כנען במסגרת ההתארגנות לכיבוש צפת. ביום ה-10 במאי 1948 השתתף שמואל בונה בכוח שכבש את המצודה של צפת; בפעולה זו נפצע קשה. שמואל בונה לא היה חלק מרובע האמנים של צפת, אך הוא היה בין אלה שיצרו את המציאות שאפשרה לו לקום. לאחר שהחלים, חזר לשרת בצבא והשתתף במבצע 'עובדה', אשר בו צורף ליחידה של מודדים, מהנדסים וחבלנים, שהכינה דרך ממרכז הנגב לחוף ים סוף כדי לכבוש את אום אל רשרש, היא אילת.
לאחר שהשתחרר מהצבא, שב שמואל בונה ללימודי האמנות באופן עצמאי, בתחילה באולפני ההסתדרות, ובהמשך דרך תערוכות, ספרים ושיח עם אמנים אחרים. הפציעה לא הקהתה את ראייתו, אלא, אולי, להפך: היא חידדה את תחושת הדחיפות. הדחיפות לזכור, לתעד, לעצב שפה שתהיה גם מקומית וגם אוניברסלית. בגלל שלא היה יכול להתפרנס מהציור, החל באותה עת לעבוד כמודד קרקעות. בשנת 1950 סיים שמואל בונה קורס של מודדי קרקעות והחל לעבוד במחלקת ההתיישבות של הסוכנות יהודית. הוא המשיך בעבודה זו במהלך 13 השנים הבאות, אולם לא נטש את האמנות. בשנת 1952 ערך את תערוכת היחיד הראשונה שלו. יצירותיו המוקדמות הושפעו בעיקר מן הציור הפוסט-אימפרסיוניסטי וכללו דיוקנאות ותיאורי טבע דומם. בשנת 1958 זכה בפרס לציור על שם הרמן שטרוק מטעם עיריית חיפה. בשנת 1961 ערך תערוכה רטרוספקטיבית בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות, וכעבור שנתיים – תערוכת ציורי גואש בבית האמנים בירושלים. בדיוק אז, בשנת 1963, סיים את עבודתו כמודד קרקעות והקדיש את כל זמנו ליצירה האמנותית.
מאז ואילך – המדיום האמנותי הפך לגוף שני של הנפש שלו. בשנת 1964 זכה במילגת לימודים מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל לאמנים צעירים ויצא לשנת השתלמות בפריז. בהמשך הוא השתתף בארבע ביאנאלות, שתיים בוונציה ושתיים בפריז (כולן התקיימו בין 1958 ל- 1965), אבל תערוכה במוזיאון חיפה שהתקיימה עוד בשנת 1971 היתה התערוכה המוזיאלית האחרונה של שמואל בונה בימי חייו. הפרס בו זכה בשנת 1958 נשאר הראשון והאחרון שהוענק לו. כאשר מסתכלים על יצירותיו של שמואל בונה, שאחדות מהן הן יצירות מופת ממש, כאשר מביטים על מכלול עבודותיו בשלמותו, קשה מאוד להשלים עם מצב זה, אבל זו המציאות, כפי שהיא הייתה.
בשנת 1953 נישא שמואל לרחל לבית קדישאי, ולזוג נולדו שלושה ילדים: עמרי, אחאי ודפנה. אנו מודים מאוד לרחל, עמרי ואחאי כי בזכותם הצלחנו לקיים את התערוכה הנוכחית, שמציגה מספר רב של פנינים מן האוסף המשפחתי. בחזרה לשמואל בונה עצמו אציין שתרומתו לביטחון המדינה לא הסתיימה בימי מלחמת העצמאות, והוא השתתף בעוד שלוש מלחמות ישראל: בזו נגד מצרים בסתיו 1956, במלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.
שמואל בונה לא ביקש לשנות את העולם דרך מניפסטים אמנותיים. הוא לא חבר לקבוצות ולא נסחף בזרמים. מתוך מודעות שקטה, בחר לצעוד לבד – ודווקא מתוך בדידותו הצליח להעמיד שפה אמנותית ייחודית, אך שורשית ומזוקקת; שפה שאינה מתריסה, אך גם לא מתנצלת. ציוריו הם בית מדרש פלסטי, בו המילים אינן נשמעות, אך משמעותן נוכחת בכל קו ובכל צבע.
מבחינה סגנונית, החל מראשית שנות השבעים, אפשר להבחין בשני נתיבים מקבילים ביצירותיו של בונה: האחד, נופי-תיאורי, המעוגן בזיכרון האדמה – חיפה, הגליל, שדות העמק – והאחר סמלי, מופשט למחצה, מטעין את הדימויים היהודיים במשמעויות חדשות, שפחות תלויות במסורת, אך אינן מוותרות עליה. שמואל בונה לא השתייך לזרם, קבוצה או חוג כלשהם, אך דווקא משום כך הצליח לנסח שפה אישית, שהייתה בה מידה של ענווה. בדומה ליצירותיו של פנחס שער (1923–1996), שאת תערוכתו כבר קיימנו במוזיאון ע"ש משה קסטל בסוף 2023, ליאו רוט (1914–2002), נפתלי בזם (1924–2018) ואברהם אופק (1935–1990), אותם הייתי מגדיר כאמנים הקרובים ביותר אליו, גם אצל שמואל בונה מוטיבים יהודיים עברו עיבוד חזותי מחודש. בסדרה המונומנטלית "150 ציורי התנ״ך" משנת 1974, שהיא בין המוכרות במורשתו האמנותית, מפני שקובצה בשלמותה באלבום מפואר עב כרס מקיף וייחודי, לא מדובר באיור טקסטואלי אלא בניסיון להפוך את התנ"ך ממושא של קודש לאובייקט של השראה אסתטית. אפשר להיזכר בניסיונות דומים של ציירים ישראלים חשובים אחרים, כולל אבל פן, ועוד יותר – של יעקב וכסלר ונפתלי בזם, שעבודותיהם מובחנות ושונות מאוד מאלה של שמואל בונה, אך נולדו מתוך אותה שאיפה אינטלקטואלית.
סבורני שכדאי לומר זאת בפה מלא: הציבור שקורא מדי יום את הדף היומי ולומד פחות או יותר לעומק את פרשת השבוע הוא אינו אותו ציבור שבא, לרוב, למוזיאונים לאמנות; ציבור זה לא מכיר את האמנות המודרנית ולא מתחבר אליה. יצירותיהם הנוסטלגיות הראליסטיות של עולם השטעטל שעשו הציירים משה ברנשטיין (1920–2006), אדולף אדלר (1917–1996) והמוכר מכולם – יוסל ברגנר (1920–2017), דיברו לליבם ולנפשם של האנשים האלה הרבה יותר מאשר העולמות האסטטיים הייחודיים של שמואל בונה, ליאו רוט, פנחס שער, נפתלי בזם ואברהם אופק. מצד שני, לחסידי האוונגרד והחידושים לשם חידושים באמנות, ויש רבים כאלה בקרב האוצרים והמבקרים, העיסוק בתנ"ך ובמורשת הלאומית נראה פעמים רבות כמיושן וארכאי; מבחינתם יש לנתק את הציור מכל זיקה למורשת האבות ולזהות הלאומית, וכך ורק כך אפשר לזכות במקום של כבוד בפנתיאון של האמנות העולמית. אגב, ביקורת דומה מאוד הושמעה במשך עשרות שנים נגד משה קסטל, ולכן לכבוד לנו במיוחד לארח במוזיאון על שמו תערוכת יחיד של אמן ישראלי דגול אחר שלא הסכים לוותר על זהותנו ושורשנו. עם זאת, יש לומר בגלוי שכתוצאה מכך, ציירים מדהימים כשמואל בונה, ליאו רוט, פנחס שער, נפתלי בזם ואברהם אופק, למעשה, נפלו בין הכיסאות: מודרניים מדי בהשוואה לציור השטעטלי המסורתי, "מיושנים" מדי בהשוואה לזרמים האוונגרדים. זה פספוס שאין להמעיט בחשיבותו ובהשלכותיו כי דווקא האמנים הללו הם שהיו צריכים, לדעתי, להוות דוגמא ומופת לאמנות הישראלית המתהווה. אני בספק רב שמישהו אי שם בעולם "הגדול" צריך עוד ציורים אבסטרקטיים, למשל, מישראל (כאלה לא חסרים בכל מקום), ואני בספק שאפשר להיצמד לדורי דורות לסגנון הריאלסטי האקדמי, יהיו נושאי הציורים אשר יהיו. דווקא שמואל בונה ואמנים נוספים, שאת שמותיהם הזכרתי, גיבשו והציעו אלטרנטיבות מעוררות השראה של אמנות לאומית שהיא גם מודרנית. כל אחד מהם היה מוכשר מאוד ופיתח סגנון אמנותי משלו, אך אף אחד מהם לא זכה למקום מרכזי בפנתיאון האמנות הישראלית. כאן, במוזיאון ע"ש משה קסטל, שכאמור, הוחרם ככה גם הוא במשך שנים רבות, אנו מנסים לתקן את העוול ולהציג את פנחס שער, שמואל בונה וציירים נוספים שהלכו בדרך זו כמעצבי הדרך ועמודי התווך של הציור הישראלי המקורי. זאת בשום פנים ואופן איננה משימה פשוטה, אבל אני בטוח שהיא ראויה לכל מאמץ.
בשנים 1977–1979 שמואל בונה לימד ציור במוסדות שונים: שנה באוניברסיטת חיפה, שנה – בבית הספר לאמנות בעין הוד ועוד שנה – בחוג לאמנות בסמינר אורנים. הוא גויס להוראה לשנים בודדות, כל פעם במוסד אחר, וכך לא ממש הצליח להטביע את חותמו על הסטודנטים. מצער לחשוב שלאמן כה ייחודי לא היו, למעשה, תלמידים וממשיכי הדרך, אם כי אמירה זו נכונה לגבי ציירים די רבים, בזה שמואל בונה לא היה יוצא מן הכלל. היו גם דוגמאות אחרות, של עשרות שנות הוראה ב"בצלאל", במכון אבני ובחוגים לתולדות האמנות באוניברסיטאות של הציירים שהיו ראויים לכך הרבה פחות משמואל בונה; אי-צדק זה כבר לא ניתן לתקן. אומרים עליו שכמורה, הוא האמין בכוחה של התבוננות, לא כהתפעמות אלא כהתמסרות. תלמידיו מצאו בו דמות חינוכית לא מתוך ססמאות, אלא מתוך דוגמה אישית – מתוך אמת קיומית שציירה את עצמה דרך היד.
במחצית השנייה של שנות ה-60 ובשנות ה-70, בעיקר בעקבות שהותו בשנת השתלמות בפריז, החל בונה לחקור מחדש את הקשר שבין אמנות יהודית לבין שפת הציור המודרני. בתקופה זו הקדיש מקום מרכזי ביצירתו לתיאור מראות הכפר, עבודת האדמה והנוף הישראלי. ציוריו של שמואל בונה על נופי ארץ ישראל – ירושלים, עמק יזרעאל, שדות הגליל וחיפה – אינם נופים לשמם, אלא מפת דרכים תרבותית. כל גבעה היא אתר זיכרון, כל עץ – צל של גלות. את הטכניקה שלו שיכלל לאורך השנים: משמן על בד ועד גואש, מונוטיפיות, ליטוגרפיות, ויטראז׳ים ועבודות קיר לבתי הכנסת. מרבית התמונות שנבחרו להיות מוצגות בתערוכה הן מתקופה זו ויש בכך, ללא ספק, אמירה אוצרותית. כל צייר מונצח, מטבע הדברים, לפי מורשתו בסיום דרכו, וחשבתי שראוי יותר להחזיר לתודעה את יצירותיו של שמואל בונה הצעיר יותר, החל מיצירת המופת שלו "רחל בחדר מקומר" משנת 1952 ועד לעבודות מצוינות כגון "עבודה בשדה", "הווי כפר בגליל", "שדות בגליל", "אישה עם שור", "תפילה ליד ארון קודש", "תפילת כל נדרי", כולן – משנות השבעים המוקדמות. בגישה דומה נקטתי כאשר הצגנו את יצירותיו של יעקב גילדור; תערוכתו כללה בעיקר את יצירותיו שצוירו בין 1969 ל- 1983, וכך פעלתי גם הפעם: במקום תערוכה רטרוספקטיבית, כמה עבודות מכל תקופה, אנו מתמקדים באחת התקופות הפוריות והמוצלחות במורשתו האמנותית של הצייר שמואל בונה.
לדעתי, כאשר חושבים על האמנות הישראלית של הימים ההם, מראשית שנות החמישים ועד לשנות השבעים המוקדמות, שמואל בונה היה אחד מן האמנים הטובים ביותר של ישראל, מהשורה הראשונה ממש, שבלט בקול מאוד ייחודי ומקורי בקנה מידה בינלאומי. תערוכה זו מציגה לראשונה במרחב המוזיאלי למעלה משלושים יצירות מופת הללו יחד, באולם אחד, ולדעתי, היא תחייב חשבון נפש מחודש לגבי מקומו האמיתי של אמן דגול זה באמנות הישראלית, במיוחד בעשור השני והשלישי לאחר קום המדינה. אגיד יותר מזה: גם כאשר משווים את יצירותיו של בונה ליצירות מופת של האמנות האירופאית מהימים ההם, אין הן מאבדות מערכן וחשיבותן. אין ספק, ששמואל בונה אינו הצייר הישראלי היחיד שלא זכה אז להכרה לה הוא, לדעתי, ללא ספק, ראוי, אך תחושת הצדק האמנותי ההיסטורי מחייבת להגדיר ולבסס מחדש את מעמדו. דרך השילוב בין המורשת הפוסט-אימפרסיוניסטית, מחד, לאמנות הנאיבית, מאידך, תוך זיקה ברורה וחזקה לארון הספרים היהודי, יצר שמואל בונה לא רק סגנון אלא אף שפה אמנותית משלו, כך שיצירותיו מזוהות כשלו באופן מיידי, ללא שום צורך לחפש חתימה. מעטים הציירים שאפשר לומר כך עליהם, אך שמואל בונה הוא בוודאי אחד מהם.
שמואל בונה נפטר בעיר חיפה, בה חי ויצר רוב שנותיו, ב-21 בינואר שנת 1999, אך יצירתו נותרה חיה, והתערוכה הנוכחית ממחישה זאת היטב. בתעוזתו לשלב בין צבע למיתוס, בין פרטי לקולקטיבי, בין אדמה לשכינה, יצר שמואל בונה קול שאינו דועך. כיום – כשאנו מביטים לאחור – ברורה תרומתו: שמואל בונה היה מהבודדים שהצליחו לגשר בין היסוד הסיפורי של התרבות היהודית לבין השפה הפלסטית של האמנות המודרנית. תערוכה זו נועדה לא רק להציג את יצירתו של שמואל בונה, אלא להחזיר אותו למקומו הראוי בשיח האמנות הישראלית – לא כאמן של נוסטלגיה, אלא כקול שמציע – גם היום – דרך אחרת לראות, לחשוב, ולצייר את הארץ הזאת, על מורכבותה, על זיכרונותיה, על האפשרויות הגלומות בה. אמנותו היא אמנות של נאמנות – לאופק, לשורש, לאדם, ולזהותנו הלאומית.
שמואל בונה היה, בראש ובראשונה, שומר הסף של הזיכרון החזותי המקומי. הוא לקח את הציונות, את התנ״ך, את הנוף, את התפילה – ויצק אותם לתוך בד, לא מתוך יראה אלא מתוך רוך. הרוך הזה, רוך המבט והיד, הוא שהופך את ציוריו גם היום, עשרות שנים לאחר שנוצרו, לרלוונטיים, נוגעים, מזמינים. לשמואל בונה שפה אמנותית משלו שאיננה הכי קלה לקליטה ממבט ראשון, אבל כאשר מתבוננים בעשרות היצירות שתלויות יחד זו לצד זו, ההתפעלות איננה יודעת גבולות. כך הרגשתי בעצמי בתערוכתו שהתקיימה במוזיאון ע"ש מאנה כץ בחיפה לפני חמש שנים, ואני מאמין בכל לבי שכך ירגישו המבקרים בתערוכה הנוכחית.
