אוצרים – דר' אלק ד' אפשטיין וזוהר ברנרד כהן
מועד תחילת התערוכה – יום חמישי, 24 ביולי 2025
מועד סיום התערוכה – יום רביעי, 29 באוקטובר 2025
מבט על העיר העתיקה, 2014
סירת דייגים בנמל יפו, 2012
עמק האלה
טרסות בשער הגיא, 2013
עננים, 2013
בית ליד הנהר
בית בשדה
שדה פרחים
ציור נולד, 2023
האמן בסטודיו, 2023
שוק הפשפשים ביפו, 2023
מתבוננים בכוכבים
בוהמיין אירופאי עם נשמה ז'בוטינסקאית: עודד פיינגרש, אדם וצייר
ד"ר אלק ד' אפשטיין, אוצר
מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים
עודד פיינגרש נולד ב- 15 בינואר 1938 בירושלים ברחוב גאולה 18, במרחק של מאה מטרים מכיכר השבת, לחיה לבית רוזין ולפסח פיינגרש. "ההורים רצו שאצליח בחיים. וכך ניגנתי בכינור 4 שנים", מספר עודד על ילדותו. הוא גדל באחת השכונות שצמחו בסוף המאה ה־19 מחוץ לחומות העיר העתיקה ולמד בגימנסיה העברית ברחביה. "אני ירושלמי אשכנזי עם נשמה של ס"ט (ספרדי טהור)", מעיד עודד על עצמו באירוניה האופיינית לו[1]. הוא צבר שחיי את ירושלים ואת ארץ-ישראל עוד מלפני קום המדינה, הישראליות שלו היא לא מאומצת אלא הכי מקורית ומושרשת שיש.
סבו – אב אמו חיה – הוא הצייר מאיר רוזין (1876–1917). חשוב להזכירו באריכות יחסית לא רק בגלל שבסיפור עליו פתחה לפני למעלה משישים שנה רחל אנגל את כתבתה ב"מעריב" על תערוכת היחיד הראשונה של עודד פיינגרש עצמו. לדבריה, "נכדו של ר' מאיר, הצבר עודד פיינגרש בן העשרים ושש, המציג היום את תערוכת-היחיד הראשונה שלו בגלריית 'צ'מרינסקי' בתל אביב, טוען כי כל כישרונו האמנותי בא לו בירושה מסבא זה. אף על פי שמימיו לא ראה פנים אל פנים את ר' מאיר, שהלך לעולמו בטרם נולד עודד, הרי הוא חש קרבה רבה אל הסב, ולפי הסיפורים המופלאים שמספרים עליו בני המשפחה, ברור לו לעודד, שהינו ממשיכו של סבא מאיר"[2]. יתכן שהכותבת ייחסה חשיבות רבה מדי לצניעותו של עודד פיינגרש ולהומור, שמאפיינים אותו מאז ומתמיד, אך ייתכן שהקירבה הרוחנית של נכד לסבו אכן משמעותית בהרבה מן המקובל. בסתיו 2015, כאשר עודד פיינגרש כבר מזמן לא היה צייר מתחיל, אלא הוכיח את עצמו בגלריות ומוזיאונים גם בארץ וגם במערב אירופה, התקיימה ב"יד לבנים" ברעננה תערוכה מיוחדת "סבא ונכד: מסורת משפחתית של אמנות". בתערוכה זו הציג עודד פיינגרש רק את העבודות הירושלמיות שלו – כמחווה לסבו, שהיה בין האמנים הראשונים ביותר בבירתנו הרוחנית הנצחית. "מבחינת יצירותיהם נדמה שהכישרון האמנותי נצבר ב- DNA של שניהם", כתבה אוצרת התערוכה אורנה פיכמן בדברי המבוא לקטלוג, והוסיפה: "פיינגרש נוטל את הרשות לעצמו לפרק מתיאור עיר הקודש את האלמנטים המסורתיים המוכרים לנו מ'תעשיית' המזכרות לתיירים שלה (המאפיינים את יצירתו של סבו), ולהרכיבם מחדש בסדר, בסגנון ובטכניקות מגוונות על הפורמט, במטרה להתאימם לתווי ההיכר שלו ולשפתו הציורית"[3].
מאיר רוזין, אגב, לא נולד בירושלים, אלא בויטבסק שברוסיה הלבנה, בדיוק באותה העיר כמו מארק שאגאל אחת-עשרה שנה אחריו, ובהיותו בן חמש-עשרה, בשנת 1891, הגיע לארץ-ישראל יחד עם הוריו ובני משפחה אחרים; הם השתלבו ביישוב הישן בירושלים. מאיר נישא לפייגה בת אליהו פישלזון, ולזוג נולדו שבע בנות ובן. חסיד חב"ד, מאיר רוזין היה אמן רב-תחומי: יצרן מזכרות, צייר שלטים, ליטוגרף ובונה מודלים של מבנים מפורסמים בירושלים, שנחשב לאחד מציירי הנוף הראשונים בארץ-ישראל. לאחר שהשתלם בלימוד עצמי, מאיר רוזין אף למד כמה חודשים במחזור הראשון של בית הספר לאמנויות "בצלאל", שנפתח בשנת 1906, בתחום היציקות בגבס; לשם חזר כעבור למעלה מחמישים שנה גם נכדו, עודד פיינגרש. לאחר מכן הקים יחד עם הצייר שמואל מלניק את "בית מלאכה אמנותי הארצישראלי הראשון" בירושלים, שבו הוצעו ציורי בתים ובתי תפילה, ולא רק ציורים אלא גם יצירות אמנות מחומרים שונים. לאחר מכן פתח מאיר רוזין חנות בפאתי הרובע הארמני בירושלים, שם נמכרו מזכרות וציורים, יציקות מיניאטורות מגבס ומודלים מעץ של מבנים ירושלמים; לקוחותיו היו תיירים שביקרו בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. בשנת 1913 הקים יחד עם ידידיו ש"ז גולדברגר ויעקב ערבליך את בית המלאכה "אמנות יהודה", שמטרתו הייתה "לתת מלאכה לפועלים עניים, ולפתח כישרונות צעירי ירושלים באמנות הציור, רישום ובנאות". מאיר רוזין היה אחד משמונת מייסדי אגודת אמנים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים, שהתאגדו בה אז כמאה חברים.
בצעירותו, התלבט עודד פיינגרש בין לימודי אמנות והוראת לשון עברית – ולבסוף בחר, כאמור, ללמוד ב'בצלאל'. נקדים את המאוחר ונציין שבמשך כל חייו המקצועיים שמר עודד פיינגרש אמונים לאמנות, אך אף פעם לא הסתפק בה, תמיד היו לו גם אתגרים ותחומי עניין אחרים. בשנת 1960, כאשר התחיל את לימודיו ב"בצלאל", המורים, אצלם למד סבו, כבר לא היו בחיים, אך זה עדיין היה המוסד המוביל בארץ בתחומו. בהיותו סטודנט, עודד העריך במיוחד את שיעוריהם של איזידור אשהיים (1891–1968), מן האמנים הבולטים של האקספרסיוניזם הגרמני, שהצליח לברוח מהנאצים ממש בהזדמנות האחרונה, בשנת 1940, ולימד ב'בצלאל' משנת 1945; של יעקב אייזנשר (1896–1980), שהושפע מקוביזם אולי יותר מכל אמן ישראלי אחר, יליד האימפריה האוסטרו-הונגרית, ממנה ברח לארץ-ישראל בשנת 1935, ולימד ב'בצלאל' משנת 1952; ושל יעקב פינס (1917–2005), גם הוא יליד גרמניה, שהיה צעיר בהרבה משניהם, ובניגוד אליהם, ידוע לא בזכות ציורי שמן, אלא כאמן חיתוך עץ.
השאיפה "לכבוש את בירת האמנות של אירופה" הייתה חזקה מאוד, ובשנת 1964 החליט עודד פיינגרש לנסוע לפריז, על אף שלא הובטח לו שם דבר. "יצאתי אל העולם הגדול כדי למצוא תשובות", הוא העיד על עצמו כעבור עשרות שנים. "למה אני רוצה לחיות? שנים נדדתי באירופה. הייתי מת מרעב בפריז, גרתי על ספסלים, עישנתי זנבות של סיגריות מהמדרכה, הייתי הומלס כמו בסרטים, ורציתי לחיות מציור"[4]. לפני שהצליח במשימה ששם לעצמו, הוא נאלץ לעבוד כסבל, אך במקביל נרשם למוסד היוקרתי ביותר שנוסד עוד בשנת 1648 – בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (L’École nationale supérieure des beaux-arts de Paris), וקיבל אשרת שהייה זמנית בצרפת, אליה נכנס דרך שוויץ ללא ויזה בתוקף. במשך שנה וחצי עבד עודד פיינגרש אצל הצייר הישראלי יעקב אגם, המבוגר ממנו בעשור, שהתגורר מאז ראשית שנות ה- 50 גם הוא בפריז, אך לאחר שאגם נסע לתערוכה בארה"ב, פיינגרש נשאר ללא פרנסה, נאלץ לעזוב את דירתו השכורה ואף לן בגנים ציבוריים ואף שתה מים מן המזרקות. "בוהמיין אירופאי" תוצרת הארץ גילה על בשרו את הצדדים האפלים של החיים הבוהמיינים. על תקופה זו אמר: "לאט לאט שקעתי באפתיה, וסיגלתי לעצמי השקפת עולם פסיבית"[5]. כעבור חמישים שנה כתבה האוצרת של תערוכתו על "הגיהנום הפרטי של פיינגרש" שמצא את ביטויו בהמשך ברישומיו[6]. עודד פיינגרש החליט אז לארוז חמש תמונות בשקית ניילון, ונסע בטרמפים לבריסל. גם בבירת בלגיה הוא היה מוכן לישון בגנים ציבוריים, אך גלריה קטנה קנתה את העבודות שלו, וכך יכול היה שוב לחיות בתנאים אנושיים יותר; לפחות היתה לו קורת-גג.
כשפרצה מלחמת ששת הימים, צייר עודד פיינגרש מגן דוד על סדין גדול, ותלה אותו בחלון דירתו השכורה בבריסל. מעשה זה גרם לסכסוך בינו לבין שכניו, שכלל לא הזדהו עם ישראל. ביום הרביעי של המלחמה הוא חזר ארצה, אך היחידה שלו כבר הייתה באזור תעלת סואץ. לאחר תום המלחמה הוא שב אל בריסל, אך בעקבות אווירה עוינת כלפי ישראל בקרב אנשי תרבות רבים שם החליט לעזוב את בלגיה. הוא חזר לפריז, אך משם החליט לעבור לגור בהמבורג שבגרמניה. בשנת 1968 הוזמן פיינגרש להציג תערוכת יחיד בגלריה "חואנה מורדי" במדריד, אך בשל מתיחות יחסים בין ישראל לירדן, החליטו בעלי הגלריה שלא לפתוח את התערוכה של הצייר הישראלי. כאשר לבסוף נפתחה התערוכה, התברר כי בעלי הגלריה כלל לא שלחו הזמנות כדי לא לגרום להפגנות נגד במקום, ולא נמכרה ולו יצירה אחת. בתגובה פתח פיינגרש בשביתת רעב ליד הגלריה בדרישה כי בעלת הגלריה תרכוש מציוריו כדי שיהיה לו כסף לפחות לרכוש כרטיס טיסה לישראל. לאחר מספר ימים של שביתה נשברה בעלת הגלריה, עודד קיבל את סכום הכסף המינימלי הדרוש – וחזר לישראל[7].
כאמור, על אף שעודד פיינגרש לא סיים את לימודיו ב"בצלאל" אלא בחר לנטושם כעבור שלוש שנים ולנסוע לצרפת, בלגיה וגרמניה כדי להשתלם באמנות, לחיות, לאהוב ולעשות את צעדיו הראשונים ב"עולם הגדול", לאחר חזרתו הייתה לו קריירה מוצלחת במיוחד בארץ. "אחרי כמה שנים של נדודים חזרתי לארץ", נזכר עודד. "ציירתי והצגתי תערוכות על המין האנושי ועל שגעונותיו, על הפחד, על הסטיות, על הרחמים העצמיים ועל השנאה העצמית"[8]. עוד לפני 55 שנה, במרץ 1970, נכתב עליו: "בגלריה 'דוגית' התל אביבית התרחשה לא מכבר תערוכתו של הצייר הצעיר עודד פיינגרש. זוהי תערוכתו ה-15 בארץ, ומאז תערוכתו הראשונה ב- 1964 הספיק הצבר בן ה-32 לערוך גם שבע תערוכות ברחבי מערב אירופה"[9]. תערוכות יחיד שלו הלכו והתרבו, ביניהן בשנת 1975 – במוזיאון תל אביב לאמנות. שנה לפני כן התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלו בצפון אמריקה – בגלריית ז'אקי במונטריאול, קנדה. בשנת 1976 זכה עודד פיינגרש בפרס ע"ש מאיר דיזנגוף לציור ופיסול, שהוענק לו על-ידי ראש העיר תל אביב דאז שלמה להט; זה היה מקרה פנומנלי כי, בדרך כלל, הפרס היוקרתי הזה הוענק לאמנים בגיל מתקדם כמחווה על מפעל חיים באמנות, ואילו עודד היה בן 38 בלבד. יחד איתו זכו בפרס הפסל יעקב לוצ'אנסקי (1876–1978), שנולד באותה שנה כמו סבא של עודד, הצייר אוזיאש הופשטטר (1905–1994), שהיה מבוגר מעודד ב- 33 שנה והפסלת חוה מחותן (1925–2021), שהיתה מבוגרת ממנו ב- 13 שנה[10]. בזכות קולו וסגנונו הייחודי, הצליח עודד פיינגרש לבסס את מעמדו בעולם האמנות התל-אביבי בגיל שאחדים מעמיתיו רק מקיימים את תערוכותיהם הראשונות.
עם זאת, לא ניתן לומר ששפתו האמנותית של עודד פיינגרש מאופיינת באחידות סגנונית, נהפוך הוא. כאשר פתח בשנת 1970 תערוכה בגלריית "דוגית", סיפר על עצמו: "הציור שלי הוא אירוני ביסודו, כיוון שהפסטורליות של הכפר הפכה לממוסחרת ולתעשיית-תיירות. האסתטיקה שלי באה משבועוני-רכילות ומעיתונות צהובה, כיוון שזהו המזון הרוחני של 'השיכונים העממיים'. הצבעים שלי באים מהפרסומות, ולכן הם ברוטאליים, ללא סולם צבעי-ביניים"[11]. מאז עברו שנים רבות, במהלכן יצר עודד פיינגרש יצירות מופת רבות המהללות את הנוף הארץ-ישראלי והפסטורליות של הכפר; תריסר מהן מוצגות בתערוכה הנוכחית באולם ע"ש יוסף קסטל: "טרסות בשער הגיא", "עמק האלה", "עננים", "שדה פרחים", "ראש פינה עם עננים", "כרמים בחבל לכיש", "שביל בהרי יהודה" ועוד.
"האדם הוא 'תבנית נוף מולדתו'", טען פיינגרש והוסיף: "הנוף, היה ועדיין, נושא ראשון בחשיבותו לאמנים ארץ-ישראלים מתחילת המאה העשרים. ... תחילה ציירו נופים בצבעי שמן בשעות השקיעה והזריחה, כדי להיצמד לסולם הצבעים האירופי, ולאחר מכן נזנחו אלה לטובת 'המופשט הלירי' ולטובת ציורי אקוורל, שהיטיבו לבטא את המורכבות של האסתטיקה החדשה"[12]. סבורני שכאשר עודד פיינגרש כתב את הדברים הללו על תולדות האמנות הישראלית באופן כללי, הוא כתב גם, ואולי אף במיוחד, על עצמו, כי זו בדיוק הדרך שהוא עצמו עבר. ציורי הנוף שלו, אותם עשה במשך עשרות שנות יצירה, שחלקם מוצגים גם בתערוכה הנוכחית, מדגימים בדיוק מסלול זה שעבר פיינגרש עצמו.
בציורי הנוף שלו מוסיף פיינגרש לעיתים קרובות חפצים תלת-מימדיים או צורות צבעוניות המרחפים במרחב הנוף או מעין "חלון", כמו במחשב, בו מופיע חלק מציור הנוף בהגדלה או בהקטנה. עם הזמן, פיינגרש ממש התאהב בפסטורליות הארץ-ישראלית, וקשה מאוד להאמין שכך מציירה אדם שעבר את כל מה שהוא עבר. בשנת 1983 סיים עודד פיינגרש את לימודיו במכון אבשלום לידיעת הארץ, הקדיש ל"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה" ציורי מופת רבים, חלקם – בדגם "נוף בתוך נוף", שהוא עצמו המציא, וגם ספרים, ששימשו וממשיכים לשמש עשרות אלפי מטיילים, ביניהם: יופי של ארץ: 25 טיולים למשפחות[13], ארץ קשת וענן: מסלולי טיולים[14], אמא אדמה: מסלולי טיולים[15] ועוד.
עם זאת, יש לציין שהעובדה שעודד פיינגרש הפך לאחד מבכירי ציירי ארץ ישראל, מחד, ולאחד מן המחברים הבולטים של ספרי מסעות וטיולים להכרת הארץ, מאידך, לא צמצמה את אמנותו לתחום זה בלבד. פיינגרש הוא דוגמה מובהקת של אמן שנושאי יצירותיו משפיעים בצורה מכרעת על סגנון ציורו, ושני אולמות בתערוכה הנוכחית במוזיאון קסטל מציגים אמנות שונה בתכלית. מבחינה אוצרותית היה חשוב להבחין בין עולמותיו הרוחניים של עודד פיינגרש באולמותיו השונים של המוזיאון ע"ש משה קסטל, אך יש לזכור שמדובר על אותו היוצר.
בעשרים יצירות המוצגות באולם "הללויה", שצוירו כולן בשלוש השנים האחרונות, באה לידי ביטוי האירוניה שאכן מושרשת בשבועוני-רכילות. היצירות הללו מתארות את החיים הבוהמייניים של תל אביב, אותה עודד פיינגרש מכיר לעומק ולרוחב מזה למעלה משישים שנה. במאמר מבואי לאלבום של פיינגרש שפורסם לפני 35 שנה כתב ד"ר גדעון עפרת: "החגיגה לא תחדל לעולם. האור לעד לא יכבה על המופע"[16]. אכן, שלושה עשורים וחצי עברו מאז כתיבת שורות אלה, אבל החגיגה של תל אביב הבוהמיינית על בדיו של עודד פיינגרש לא נגמרת, והאור לא נכבה על המופע. עודד פיינגרש, שכתב גם ספר שנקרא עם חופשי: תולדות הציונות במלה ובצבע[17], מאמין בלב שלם, על אף כל האירוניה וכל הציונות שבאות לידי ביטוי ביצירותיו, שהאור של חיי חברה ותרבות ישראלים לא יכבה כאן לעד.
פיינגרש הרבה לצייר תפאורות למופעי בלט עבור להקת "קול ודממה": בשנת 1982 צייר את התפאורה לבלט "תהילים" שעלה במסגרת פסטיבל ישראל, בשנת 1989 – לבלט "פנדורה", בשנת 1990 – לבלט "קאמינה-אי-טורנה" שעלה גם הוא במסגרת פסטיבל ישראל, ובשנת 1995 – לבלט "הבלדה על גריגורי" לפסטיבל בעיר פוטסדאם בגרמניה.
נראה כי הניסיון התיאטרלי הזה עמד לצידו של עודד פיינגרש, כאשר יצר בשנים האחרונות עבודות רבות (17 מהן מוצגות בתערוכה הנוכחית) שמציגות את חיי חברה של הבוהמה התל אביבית. בסדרה זו, כמו ביצירות רבות שעשה בעשורים קודמים, משלב עודד פיינגרש בין ריאליזם לפופ-ארט (נזכיר שעוד בשנת 1986 יצירותיו של פיינגרש כיכבו בתערוכה "פופ ארט והשפעתו על אמני ישראל" שהתקיימה במוזיאון חיפה). מכלול היצירות יוצר פסיפס ייחודי, אך כל אחת בנפרד, ללא קונטקסט כללי, היא לעיתים די מרגיזה; המכלול כאן, ללא ספק, גדול מסכום החלקים שמרכיבים אותו. צדק אורן שץ כאשר עמד על המרכיבים שמאפיינים תמונות רבות של עודד פיינגרש, כולל אלה שמשתייכות לסדרה זו: "הדמויות בציוריו של פיינגרש הן דמויות סטריאוטיפיות חסרות זהות, שלעיתים מפגינות חרדה, כאב וסבל, לעיתים מרוח על שפתיהן חיוך ריקני ומזוייף, ולעיתים אינן מפגינות רגשות כלל. הדמויות אינן מופרדות אלה מאלה במאפייני אישיות או נוכחות ייחודיים. הן עומדות זו לצד זו בדו-מימדיות מוקצנת כמו בובות בחלון ראווה, כשהן שומרות על סדר ויעילות, ובכדי להקצין את מצבן, עיניהן מכוסות לעיתים קרובות במשקפי שמש"[18]. עודד פיינגרש בעצמו הוא בשר ודם מהבוהמה התל אביבית, אך יש לו ביקורת נוקבת, על אף המרכיבים והביטויים הנוצצים; הוא מודע היטב לקשיים, איתם יש להתמודד כדי להמשיך ולהשתייך אליה, מחד, ובו-זמנית, לאופי התיאטרלי, אם לא הקרקסי, שלה, מאידך.
לעודד פיינגרש יש עמדות אזרחיות מאוד מגובשות, חדות וברורות, והן מנוגדות לאלה השולטות בקרב הבוהמה התל אביבית. בניגוד כמעט לכולם בסביבה זו, עודד פיינגרש הוא איש עם נשמה ז'בוטינסקאית. הרי גם זאב ז'בוטינסקי היה אינטלקטואל אירופאי מבריק, שכתב ודיבר ברוסית, איטלקית, צרפתית ואנגלית, וידוע לא רק כפעיל ציוני ומייסד (יחד עם יוסף טרומפלדור) של הלגיון העברי, אלא גם כסופר ופובליציסט מהחשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. יש לנו את הזכות והכבוד לפתוח את התערוכה בפורטרט של זאב ז'בוטינסקי פרי יצירתו של עודד פיינגרש; כמו יצירות רבות, גם דיוקן זה מוצג בתערוכה זו לראשונה בחלל המוזיאלי. יש בכך מסר לאומי ואזרחי שחשוב לעודד פיינגרש עצמו – וגם לנו, לצוות מוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים.
הערות
[1] עודד פיינגרש, "שיחה עם עצמי", כתב-יד מקורי [2025].
[2] רחל אנגל, "הד סוריאליסטי – מסמלים קודרים", מעריב, 7 באוגוסט 1964, עמ' 16.
[3] אורנה פיכמן, "פתח דבר", בתוך: סבא ונכד: מאיר רוזין - עודד פיינגרש (רעננה: הגלריה העירונית בבית "יד לבנים", 2015), עמ' 3.
[4] עודד פיינגרש, "שיחה עם עצמי" (ראו הערה 1 לעיל).
[5] מצוטט במאמרו של אורן שץ, "עודד פיינגרש", באתר https://www.artworks.co.il/3322
[6] אורנה פיכמן, מאמר מבואי לקטלוג: עודד פיינגרש. ללקק אש. תערוכה רטרוספקטיבית, 1964–2014 (רעננה: הגלריה העירונית בבית "יד לבנים", 2014), עמ' 5.
[7] אורן שץ, "עודד פיינגרש" (ראו הערה 5 לעיל).
[8] עודד פיינגרש, "שיחה עם עצמי" (ראו הערה 1 לעיל).
[9] יפעת נבו, "בית היוצר – עם עודד פיינגרש", מעריב, 26 במרץ 1970, עמ' 24.
[10] "פרס דיזנגוף לארבעה אמנים", דבר, 6 באוקטובר 1976, עמ' 2.
[11] מצוטט במאמרה של יפעת נבו, "בית היוצר – עם עודד פיינגרש", מעריב, 26 במרץ 1970, עמ' 24.
[12] עודד פיינגרש, מאמר מבואי לקטלוג נופים ישראליים, ללא תאריך, עמ' 2; פורסם גם בתוך: עודד פיינגרש. ללקק אש. תערוכה רטרוספקטיבית, 1964–2014 (רעננה: הגלריה העירונית בבית "יד לבנים", 2014), עמ' 34.
[13] עודד פיינגרש, יופי של ארץ: 25 טיולים למשפחות (תל אביב: ספרית מעריב, 1983).
[14] עודד פיינגרש, ארץ קשת וענן: מסלולי טיולים (תל אביב: ספרית מעריב, 1987).
[15] עודד פיינגרש, אמא אדמה: מסלולי טיולים (תל אביב : ספרית מעריב, 1988).
[16] גדעון עפרת, מאמר מבואי לאלבום: עודד פיינגרש. ציורים (תל אביב: ספריית "מעריב", 1989), עמ' 7.
[17] עודד פיינגרש, עם חופשי: תולדות הציונות במלה ובצבע (תל-אביב: מבט, 1997).
[18] אורן שץ, "עודד פיינגרש" (ראו הערה 5 לעיל).
