תערוכת יוסף אוסטרובסקי

התערוכה הרטרוספקטיבית של הצייר יוסף אוסטרובסקי
לכבוד יובל 90 שנה להולדתו "צליל יהודי טהור: מאודסה למעלה אדומים"

דיוקן עצמי, 1963

דיוקן רעיית האמן, 1973

סבטלנה, 1969

ישיש, 1990

יהודי עם ספר חדש, 1987

נערה עם ספר, 1973

חכם, 1980

שיחה, 1985

פולמוס, 1981

הכנר, 1984

הויולן, 1983

השראה, 1985

אנו פותחים במוזיאון תערוכה של צייר יהודי, שכמעט כל חייו עברו בברית המועצות. התערוכה מיועדת לקהל הישראלי הרחב שרובו המכריע לא ביקר מעולם במדינה ההיא, שכבר מזמן התפרקה. לכן, חשוב לומר כמה דברי מבוא שמטרתם להסביר, מדוע החלטנו להציג היום דווקא את יצירותיו של צייר זה, יוסף אוסטרובסקי, במה ייחודו וחשיבותו.
השאלה האם התהוותה בברית המועצות אמנות יהודית, ואם כן, האם ניתן לדבר עליה כעל תופעה היסטורית-אמנותית נפרדת, הינה מורכבת למדי. אין ספק כי נתן אלטמן (1970-1889), רוברט פאלק (1958-1886), אלכסנדר טישלר (1980-1898), דוד שטרנברג (1948-1881), אלכסנדר לבאס (1983-1900), שלמה יודובין (1954-1892) וכמה ציירים נוספים העשירו מאוד הן את האמנות היהודית, הן את זו הרוסית, וגם את האמנות הכלל-עולמית. אולם, יש לשים לב שכולם התחילו את דרכם באמנות עוד בשנים שקדמו למהפכות 1917; כולם כבר היו אז אנשים בוגרים. אפילו מאיר אקסלרוד (1970-1902), תנחום (אנטולי) קפלן (1980-1902) ומנדל גורשמן (1972-1902) היו אז בני 15-14; הם עוד לא ממש התחילו את דרכם באמנות, אבל הזהות הלאומית כבר מתעצבת בדרך כלל עד גיל זה. תרבות השטעטל היתה התרבות במסגרתה הם גדלו והתחנכו. כל תשעה הציירים הללו, שמוזכרים בדרך כלל כעמודי התווך של האמנות היהודית בברית המועצות, נולדו וגדלו בסביבה היהודית, שהייתה טבעית מאוד עבורם. האימפריה הרוסית הייתה בעלת צביון דתי נוצרי מובהק, והמגבלות הרבות שהוטלו על היהודים השאירו אותם במסגרות נפרדות. המשטר המדכא לא השאיר ליהודים כל אפשרות מעשית להתבולל או להשתלב בחברה ולשמור על זהותם הדתית והלאומית.
אולם, לאחר נפילת המשטר הצארי המצב השתנה באופן דרסטי. ליברליזציה של המדיניות הלאומית, שלא היתה כדוגמתה בתולדות רוסיה, איפשרה ליהודים להשתכן בכל שטחה של המדינה הגדולה ולעבוד בכל תחום. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה מרבית האוכלוסייה היהודית של ברית המועצות המשיכה להתגורר באזורי 'תחום המושב' לשעבר, אך מאות אלפי אנשים עברו והשתכנו במוסקבה, לנינגרד (סנט-פטרסבורג לשעבר ולעתיד) ובערים גדולות אחרות. אבל גם אלה, שנשארו במחוזות בהם היהודים הורשו לגור גם קודם, מצאו את עצמם בסביבה הטרוגנית ורב-לאומית בהרבה מזו שבעבר; הדגש על הנושאים היהודיים לא זכה לתמיכה, ובהמשך אף נאסר. היוצאים מן הכלל באמנות היו תחומי עיצוב התפאורה והתלבושות, ואיורי הספרים של מחברים יהודים מזרח-אירופאים שכתבו ביידיש בתקופה שלפני המהפכה, כמו: מנדלי מוכר ספורים (1917-1836), יצחוק-לייבוש פרץ (1915-1851), ובמיוחד שלום עליכם (1916-1859), וההצגות התיאטרליות שלהם. אין לשכוח כי עוד בשנים 1950-1949 נסגרו כל התיאטראות היהודיים בברית המועצות, הן במוסקבה, הן במינסק והן בקייב. איורים ליצירות הקלאסיות בספרות יידיש נשארו, למעשה, התחום היחיד, בו האמנים היהודיים יכלו לבטא את זהותם הלאומית באופן גלוי וללא חשש. על אף שאוכלוסייתה היהודית של ברית המועצות היתה אז גדולה למדי (למעלה משני מיליון איש לפי מפקד אוכלוסין שהתקיים בשנת 1970), תערוכות קבוצתיות של ציירים יהודים או של ציורים בנושאים יהודיים לא התקיימו כלל, וגם יצירות בודדות בנושאים הללו בתערוכות כלליות, פרט למקרים בודדים, נאסרו לתצוגה. מספר היהודים בקרב האמנים היה די גדול, אך הם נדרשו ליצור ולהציג ללא כל התייחסות ואזכור של זהותם הלאומית.
ההקשר הזה חשוב למדי להבנת הנסיבות בהן יוסף אוסטרובסקי, שנולד בשנת 1935 בעיירה שפטיבקה באוקראינה וחיי רוב חייו בעיר אודסה, הפך לצייר, ובהמשך גם לצייר יהודי. חוקרי תרבות אחדים טענו שאמנותו מושרשת באוונגרד האודסאי של ראשית המאה העשרים (קבוצת ציירים זו, שהתאחדה בשנת 1917 באגודת ציירים עצמאים, זכתה לתהודה בארץ בשנת 2006, כאשר ציוריהם, שהיו במשך עשרות שנים באוסף דר' יעקב פרמן ויורשיו, הוצגו במוזיאון לאמנות ע"ש מריה ומיכאיל צטלין ברמת גן); לא בטוח שאוסטרובסקי באמת הושפע ממורשת זו ששילבה בין אקספרסיוניזם לקוביזם. נראה כי יוסף אוסטרובסקי הושפע יותר מציור ריאליסטי פסיכולוגי, מיצירותיו של רוברט פאלק ודוד שטרנברג, ששמותיהם כבר הוזכרו לעיל. יוסף אוסטרובסקי לא השתייך מעולם לזרמים האוונגרדיים, אך גם היה רחוק מאוד מהריאליזם הסוציאליסטי, שבלט באמנות הסובייטית בימים ההם. על אף שחי כמעט כל חייו בברית המועצות ומעולם לא היה מעורב בפעילות ציבורית-פוליטית מחתרתית כלשהיא, יוסף אוסטרובסקי צייר במנותק מן המקום, הזמן והאווירה החברתית; כך, למשל, הן "תמונת הנוף" ו"סירות" משנת 1968, הן דיוקניו העצמיים משנת 1963 ו- 1969, "נוף ים" משנת 1967 ו"נוף" משנת 1975 יכלו להיות מצויירים על-ידי לא מעטים מציירי אסכולת פריס. לקח ליוסף אוסטרובסקי לא מעט זמן למצוא את שפתו האמנותית הייחודית, אך כשהתקרב לגיל ארבעים, התחיל שלב חדש בדרכו האמנותית, במהלכו התקדם לשורה ראשונה של הציירים שזהותם ברורה ומובנת מייד, בין אם הציור חתום ובין אם לאו.
עוד לפני תקופת הליברליזציה והרפורמות שיזם מיכאיל גורבצ'וב, בשנת 1984 התקיימה באולם המערכת של כתב העת "סאוועטיש היימלאנד" – כתב העת היחיד שפורסם בברית המועצות בשפה יהודית כלשהיא – תערוכת יחיד של יוסף אוסטרובסקי, עליה הופיעה גם כתבה בגיליון שיצא לאור אז. סבורני כי זאת היתה לא עוד תערוכה, בין רבות, אלא מעשה גבורה אמנותי-אזרחי. חתן פרס נובל אלי ויזל, אשר ביקר בברית המועצות לראשונה בשנת 1965, אמר אז משפט שהפך לקאנוני: "הגעתי לברית המועצות מתוך חידת השתיקה של יהודי רוסיה; חזרתי והבאתי משם את זעקתם". תערוכתו של יוסף אוסטרובסקי היתה לא משהו אחר מהזעקה הזאת. התערוכה העידה על התקדמות ניכרת מאוד של האמן בפיתוח נושא זה, כי קדמה לה תקופה של עשור שלם, במהלכה הופיעו עוד ועוד יצירות: "חכם" ו"החלילן" ב- 1980, "פולמוס" ו"סוף היום" ב- 1981, "צמא לידע (המלומד)", "הויולן" ו"שיחה" ב- 1983, "ארבעה יהודים" ב- 1984 (כולן מוצגות גם בתערוכה הנוכחית במוזיאון קסטל במעלה אדומים), אשר העידו על דרך ארוכה של התבוננויות, מחשבות והפנמת שורשיו הלאומיים והתרבותיים, אותה יוסף אוסטרובסקי כבר עבר.
זאת היתה תערוכת היחיד השניה של אוסטרובסקי (הראשונה התקיימה שש שנים לפני כן במוזיאון העירוני לאמנות בעיר אודסה), והיא היתה שונה באופן מהותי מהקודמת. בשנת 1978 הציג יוסף אוסטרובסקי מבחר עבודות מגוונות, בעיקר פורטרטים ותמונות נוף, שטרם התאפיינו בסגנון ציור ייחודי. אבל אז, ב- 1978, זה היה רק קצה הקרחון, כי בנפשו של הצייר ובסטודיו שלו כבר היה בעיצומו שינוי יצירתי מהותי. תערוכה במערכת "סאוועטיש היימלאנד" הדגימה היטב איזה שינוי תפניתי עבר האמן.
יוסף אוסטרובסקי היה צייר דיוקנאות נפלא, שהמשיך בצורה משכנעת ומעוררת מחשבה ורגש את המסורת הרמברנדטית של הפורטרט הפסיכולוגי. מה שחשוב לא פחות, הוא היה אחד מהציירים הבודדים בברית המועצות, אם לא היחיד, שלא טשטש, אלא הביא לקדמת הבמה את המשכילים היהודים, את הכליזמרים, את המורשת הלאומית של עמנו. אם בכלל היה אמן שניתן להשוותו לאוסטרובסקי, זה צייר דיוקנאות מוסקבאי נפלא בוריס בירגר (2001-1923), שבערך באותן שנים צייר סדרה נוגעת ללב של פורטרטים של אנשי תרבות יהודים שעל אף כל מה שקרה, שמרו על עצמאותם הרוחנית. אולם, בוריס בירגר מעולם לא הבליט את זהותם היהודית של דמויותיו; את השתייכותם הלאומית ניתן לנחש ולהבין מתוך הקראת שמותיהם, ואצל בירגר לכל דיוקן, גם פרטני, גם קבוצתי, תמיד יש שם או שמות. להבדיל ממנו, יוסף אוסטרובסקי הקפיד להבליט את זהותם הלאומית של כל אלה אותם הוא צייר, מחד, וכמעט אף פעם לא רשם את שמותיהם של גיבורי דיוקנאותיו, מאידך. באמצע המאה השבע עשרה יצר רמברנדט במכלול יצירותיו דיוקן קולקטיבי של הקהילה היהודית של אמסטרדם – עיר, שהיתה אז, למעשה, 'הבירה היהודית' של אירופה, בה ניתן היה לשמור אמונים ליהדות בגלוי וללא חשש. כמוהו, שלוש מאות שנה אחר כך, יצר יוסף אוסטרובסקי דיוקן קולקטיבי של דור שלם של המשכילים היהודים-רוסים והיהודים-אוקראיניים (בזמנו, לא היה הבדל כלשהו בין הקבוצות הללו, איש לא יכול היה להעלות על הדעת אפשרות של מלחמה רצחנית, המתרחשת בשנים האחרונות).
בכך אני רואה את חשיבותו הגדולה ואת ערכו הייחודי של מכלול היצירות של יוסף אוסטרובסקי. בימי 'הפרסטרויקה' במחצית השניה של שנות השמונים הוא המשיך לעבוד על סדרת היצירות 'היהודיות', אך באמנותו המקורית והכנה לא היה צריך לשנות דבר. יצירותיו "חולם" מ- 1985, "הצ'לן" ו"בבית הכנסת" מ- 1986, "יהודי עם ספר חדש" מ- 1987 ו"הקלרניתן" מ- 1990 (כולן מוצגות בתערוכתנו) לא שונות כלל מאלה שצוירו לפני הליברליזציה של גורבצ'וב. יוסף אוסטרובסקי סלל את דרכו ונשאר נאמן לה ללא קשר לתמורות פוליטיות ומקום מגוריו, שהשתנה בסוף שנות השמונים.
בדצמבר 1989 האמן עם רעייתו, בנו, בתו ובן זוגה ושני נכדיו עלו לישראל. הם הגיעו לארץ-ישראל מיד כשנפל 'מסך הברזל', אך זה היה מאוחר מדי: יוסף אוסטרובסקי כבר חלה בסרטן, ועל אף כל מאמציהם של רופאיו, הלך לעולמו כעבור פחות מארבע שנים. חלק ניכר מהזמן הזה שהה במעלה אדומים אצל בתו סבטלנה שהשתכנה כאן. בארץ, יוסף אוסטרובסקי חיפש את עצמו וצייר בעיקר נופים של המקומות החדשים אותם הכיר. המאבק מול המחלה הסופנית גזל חלק נכבד מזמנו, וגם מסיבה זו הוא לא הספיק לזכות להכרה לה היה ראוי, בקהילה האמנותית המקומית. אנחנו שמחים ונרגשים לפתוח עכשיו, כמה חודשים לפני יום הולדתו ה- 90 של אמן כה מקורי וחשוב זה, את תערוכת יחיד המוזיאלית הראשונה (ואני בטוח שלא האחרונה) שלו בישראל. אנו מודים מקרב לב לבני משפחת האמן, אשר העבירה לתערוכה אצלנו רבות מיצירותיו הטובות ביותר מעזבונו. אנו מודים גם לאספנים לן ארליך (מיאמי, ארה"ב) ומרים ופנחס מאוריץ על תמיכתם הנדיבה בהכנת הקטלוג הנוכחי. לצדם של נתן אלטמן, רוברט פאלק, מאיר אקסלרוד, תנחום קפלן וחברי קבוצת ציירים "אלף", מככב שמו של יוסף אוסטרובסקי כאחד האמנים היהודי-רוסיים/אוקראיניים החשובים ביותר במאה העשרים. מכלול יצירותיו של יוסף אוסטרובסקי מעיד על עומק השורשיות הלאומית, מחד, והמקוריות האמנותית יוצאת דופן, מאידך, ולכן אני משוכנע שהן תהדהדנה בליבם של בני דורנו וצאצאינו עוד שנים רבות.

ד"ר אלק ד' אפשטיין,
אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה-אדומים