תערוכת זאב קון

תערוכת יחיד של חתן פרס קסטל לשנת תשפ"ד הצייר זאב קון (1930–2024)

"להתגבר על האסון, להביט קדימה"

מבט אל העתיד

בעקבות הזמן האבוד

אישה בודדה ליד בית נטוש

מנעול ליד הבית

פרחים בצפת

בחדר ליד החלון

תפוז בודד

בניין נטוש

מחברת לא גמורה

פרחים נצחיים

שני רימונים על-יד בית נטוש

עיר מן העבר

הצייר הדגול זאב קון, אשר הלך לעולמו בתל אביב ביום 20 ביוני 2024, היה אחד מחשובי אמני ישראל. יחד עם שמואל בק, שזכה לתהילה בין-לאומית, אנטול גורביץ' (1916–2005) ויוסל ברגנר (1920–2017), זאב קון היה אחד המייסדים של האסכולה הסוריאליסטית שפיתחו אמנים – ניצולי שואה. אמנים אלה הושפעו מזוועת השואה במהלך כל חייהם, על אף שכביכול, עברו את תהליך השיקום, התחתנו, התגרשו והתחתנו שוב, הביאו לעולם ילדים, וניהלו אורח חיים שלעיתים אף נראה כבוהמיאני. השיר האהוב על זאב היה שירו הנוסטלגי ומלא החיים והתשוקה של הזמר הקנדי היהודי ליאונרד כהן “Dance Me to the End of Love”, אבל עמוק בלבו המשיכו לשלוט הגטאות ומחנות הריכוז וההשמדה, והמחשבות על אלה שלא שרדו את התופת לעולם לא נמחקו מזיכרונו.

ציירים יהודים, ששרדו את התופת וחיו לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, הן בארץ והן בתפוצות, חיפשו דרכים שונות באמנות. אחדים מהם ניסו להתנתק מן העבר, לפתוח דף חדש ולא התייחסו ביצירותיהם למה שעבר עליהם במחצית הראשונה של שנות הארבעים. יהודה רודן (1916–1996) למשל, מוכר בזכות נופי תל אביב, נופי צפת וזרי הפרחים. אחרים, כמו אוזיאש הופשטטר (1905–1994), הפכו את הטראומה הזאת לנושא המרכזי של יצירותיהם, וכל פעם שציירו נושא כלשהו, חזרו, למעשה, למציאות והדמויות מימיהם במחנות הריכוז. שמואל בק, אנטול גורביץ' וזאב קון סללו דרך אחרת באמנות הישראלית והעולמית. בציוריהם, שמצטיינים בטכניקת ציור מושלמת, אין ממש הפרדה בין עולם החיים לעולם המוות. אלה שכבר לא איתנו, כאילו ממשיכים להסתובב סביבנו, וחפציהם ממשיכים את החיים שלהם גם כאשר כבר אין אף אחד שיכול להשתמש בהם בפועל. העולם האמיתי ועולם הזכרונות הבדיוני שזורים יחדיו זה בזה, ללא אפשרות להפריד ביניהם ולנטרל את השפעתו של האחד על השני. במשך שישים שנה יצר זאב קון מאות יצירות בסגנון סוריאליסטי ייחודי לו, ולכן הן מזוהות כשלו באופן מיידי, גם אם אינן חתומות,  ובכך הטביע את חותמו המיוחד על ביטוי נושא השואה באמנות הפלסטית.

זאב (לאסלו) קון נולד ב-16 באפריל 1930 בעיר ניירג'האזה בצפון-מזרח הונגריה. הוריו, בלנקה ושנדור, היו בעלי חנות חומרי ציור לאמנים, וזאב עבד בה מגיל שתיים-עשרה. עוד כנער חלם להיות צייר, אבל האירועים הטראגיים הנוראיים שהשתוללו אז באירופה לא התחשבו בחלומותיו ושאיפותיו. במרץ ואפריל 1944 החל גירוש יהודי הונגריה, וזאב, שהיה אז בן ארבע-עשרה בלבד, נשלח תחילה לאושוויץ, ואז למחנה הריכוז יאבוז'נו, במרחק 23 קילומטרים מאושוויץ. לאחר מכן, בין ינואר לאפריל 1945, היה כלוא במחנות ריכוז גרוס-רוזן, בוכנוואלד ופלוסנבורג. ב-23 באפריל 1945 שוחרר המחנה האחרון על ידי חטיבת התותחנים ה-97 של צבא ארה"ב, שמצאו שם יותר מאלף וחמש מאות אסירים מורעבים ומוחלשים; אחד מהם היה זאב קון, ש"חגג" שבוע לפני כן את יום הולדתו החמשה-עשר. בסוף אוגוסט 1945 הצליח לשוב להונגריה, שם גילה כי מתוך שמונת אלפים יהודי ניירג'האזה, רק כמה מאות שרדו את השואה. באחת משיחותנו נזכר זאב קון כי מתוך 28 תלמידי כיתתו, רק שלושה שרדו את התופת של מלחמת העולם השנייה והשואה.

עד כמה שזה נראה בלתי נתפס, עם קעקוע של מספר אישי ממחנה הריכוז שנשאר על זרועו עד יומו האחרון, זאב קון חזר לבית הספר. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, בסתיו 1947 הוא המשיך את השכלתו באקדמיה לאמנות בבודפשט, שם נשאר למעלה משנתיים וחצי. עם השנים, כשהמשטר הפוליטי הפרו-סובייטי החדש בהונגריה הפך למדכא יותר ויותר, כל רכוש משפחתו הוחרם והולאם. בשנת 1949 הצטרף זאב קון לקבוצה של כשלושים יהודים מהארגון הציוני "השומר הצעיר", שהצליחו לחצות בחשאי את הגבול הצ'כי. משם עברו לאוסטריה, ואחר כך – לאיטליה. לבסוף עלתה הקבוצה על ספינה בעיר בארי, והפליגה לישראל. כל המסע הזה נמשך שלושה חודשים.

בתחילה השתקע זאב קון בקיבוץ גבעת חיים שליד חדרה, אך זמן קצר לאחר מכן עזב את הארץ ונסע לאוסטריה, שם נרשם לאקדמיה לאמנויות בווינה. זאב קון הגיע לווינה בתקופה המכוננת של אסכולת הריאליזם הפנטסטי.

אסכולה זו מושרשת ב- Jugendstil ואף יותר ב- New Objectivity, תנועת אמנות שנוסדה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. צייריה הבולטים של אסכולה זו באו מרקע מגוון למדי. כך, רודולף האוזנר (1914–1995) גויס בשנת 1941 לצבא הגרמני ובמשך שנתיים נלחם בחזית כחייל הוורמאכט, ולאחר מכן הועסק כשרטט טכני בתעשיית החימוש. לעומתו ארנסט פוקס (1930–2015), שנולד לאב יהודי שנאלץ לברוח מוינה עם עלייתם של הנאצים לשלטון, ניצל ממחנה ריכוז רק הודות למאמצים כבירים של אמו, שבין היתר הטבילה אותו לנצרות בגיל 12.  מבחינה טכנית, לעבודותיהם היו את הבהירות והפירוט של הציור הפלמי המוקדם. עם השנים, כמה ציירים מאסכולה זו התרחקו מהסוריאליזם, אליו נמשכו בהתחלה, לסגנון אחר של יצירה, אותו אולי ניתן להגדיר כ"מנייריזם חזוני" (visionary mannerism).

הסטודנטים והפרופסורים באקדמיה לאמנויות בוינה ניסו לנתח ולשקף את זוועות מלחמת העולם השנייה ביצירותיהם, ובו בזמן שמרו על דיאלוג עם אמני הרנסנס הגרמני, כמו הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב. כך גם נשמר הדיאלוג עם הסוריאליסטים שפעלו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 ובראשם עם מקס ארנסט (1891–1976). לדברי זאב קון, הוא הרגיש אז קרוב במיוחד לאנטון להמדן (1929–2018) וארנסט פוקס. נושא העבודות המרכזי של פוקס היה האפוקליפסה. ציוריו ספוגים בפחד מקטסטרופה בלתי נמנעת, מהשמדה קרובה של העולם. בציוריו, המלאים בכאב וייאוש, נוכחות המוות מורגשת תמיד. אין זה פלא שזאב קון, ששרד את זוועות אושוויץ ובוכנוואלד, הושפע כל כך מהיצירות של צייר זה, שהיה בן גילו.

לאחר שובו ארצה, התקבל זאב קון לאגודת האמנים והפסלים, אך סגנונו האמנותי היה שונה למדי מזה שהיה דומיננטי בישראל במחצית השניה של שנות החמישים – ראשית שנות השישים. היה צריך לגלות אומץ רב כדי להציג בתערוכה בישראל ציורים בסגנון הריאליזם הפנטסטי שכמעט ולא היה מוכר בארץ. קון חצה את הרוביקון בשנת 1963, ושנה זו מפרידה בין יצירותיו האקספרסיוניסטיות המוקדמות שדומות למדי לאלה של ציירים רבים אחרים לבין מעברו לסגנון אחר, לו נשאר נאמן עד סוף חייו ואיתו הוא מזוהה כאמן.

זאב קון עצמו סיפר כי אחדים מבעלי הגלריות חשבו שהוא יצא מדעתו. דווקא כאשר התחיל לבסס את מעמדו בשוק האמנות, עשה מעבר חד ליצירות, שאמנם הצטיינו הן מבחינת טכניקת הציור והן מבחינת העומק הרעיוני, אך היו לגמרי מחוץ למקובל אז בארץ, ולכן לא ניתן היה לצפות למכור אותן במחירים טובים.  כמו כל אמן אחר, גם זאב קון מכר את יצירותיו לפרנסתו, ובמשך כמעט כל חייו התפרנס אך ורק מציור, אך שיקולי הרווח המסחרי מעולם לא היוו גורם מרכזי עבורו. הגלריה היחידה שהסכימה לעבוד איתו באופן קבוע הייתה זו של אליעזר רוזנפלד, שנוסדה בשנת 1952. עם הזמן, ועם ביסוס מעמדו של שמואל בק, שעבד בסגנון דומה, זכתה גם אמנותו של זאב קון להכרה בקרב חובבי ואספני האמנות בארץ.

הצלחתו של קון בחו"ל היתה גדולה בהרבה. תערוכות היחיד שלו התקיימו בלונדון (1965), סידני (1967), ניו יורק (1968), דטרויט (1970), פריז (1972 ו-1994), שטוקהולם (1975), אנטוורפן (1976) וברלין (1987). אולם, באופן שקשה להסבירו, לא מוזיאון ישראל בירושלים ולא מוזיאון תל אביב לאמנות מעולם לא ערכו תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו. מכל הפרסים הקיימים בישראל, הוא זכה רק בפרס ע"ש מקס נורדאו בשנת 1973 ובפרס ע"ש משה קסטל חמישים שנה לאחר מכן. הייתה לנו הזכות לבחור בזאב קון כחתן הראשון של הפרס ע"ש משה קסטל על תרומה ייחודית לאמנות הישראלית. בתחילת ינואר 2024 נסענו מנכ"ל המוזיאון שלנו חגי ששון ואנוכי, לדירתם של זאב קון ורעייתו דליה במרכז תל אביב כדי להעניק לאמן הדגול את הפרס. זאב כבר לא היה בקו הבריאות, אך בוודאי שלא יכולנו לדעת שניפרד ממנו בעוד פחות מחצי שנה... כמה שבועות לאחר מכן הענקנו את הפרס לצייר נפלא של נופי ארץ-ישראל יהודה ארמוני, לו כולנו מאחלים ימים ארוכים. ארמוני, יליד הארץ, מייצג זרם חשוב, אבל אחר לגמרי באמנות הישראלית.

גורלו האמנותי של זאב קון נקבע במידה רבה במהלך העשור שבין 1943 ל- 1953. זוועות השלטון הנאצי ומחנות ההשמדה הרסו את שנות נעוריו. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה למד באקדמיות לאמנות בבודפשט ובוינה, וכאשר סיים את לימודיו, החל למעשה חיים חדשים במדינת ישראל הצעירה, שהתמודדה אז עם האבידות שספג העם היהודי הן בשואה, והן במלחמת העצמאות, ועם ויכוח סוער על עצם הקשר בין שואה לתקומה. בציוריו של זאב קון החיים לא מופרדים מעולם המוות, ועולם המוות "חי את חייו" גם כאשר אף אדם חי לא נמצא בסביבתו. כפי שניסח זאת פרופסור ג' רקנאט במבוא לקטלוג התערוכה של זאב קון שהתקיימה בפריז בשנת 1972: "זאב קון יצר עולם פיוטי המאוכלס בחפצים דוממים שהפכו לדמויות חיות שמספרות את סיפורן באמצעות טבע דומם נוגע ללב. אבל, אולי, החפצים הישנים והנטושים האלה, הבניינים הישנים האלה, חסרי הגנה מפני הגורל, הם שמייצגים, ולו באופן סמלי, את החברה המודרנית שהפכה את הצרכנות וצבירת העושר לדתה. המכחול של הצייר הופך את הציורים האלה להמנונים לבביים של ערכים אנושיים אמיתיים". בציוריו יצר זאב קון עולם חומרי ייחודי, שאנשים נאלצו לנטוש בניגוד לרצונם. קורבנות השואה, אשר נתפסו וגורשו בחיפזון, לא הספיקו לקחת איתם דבר. כך, כמעט כל מה שהיה להם בבתיהם נשאר שם, בין אם במצב מושלם ומסודר ובין אם לא. אולם, האנשים, שהשתמשו בחפצים הללו, כבר אינם שם. החפצים החומריים אינם יכולים לדאוג לעצמם, ולכן עולמם מתפרק – לאט, אך בוודאות.

זה, לדעתי, המסר המרכזי שזאב קון מבקש להעביר לצופיו. במבט ראשון, הפנים והחוץ שהוא מצייר נראים נעימים ומושכים, אבל הם מתגלים כדימויים של "מוות לאחר המוות", חזיונות החיים שלאחר האפוקליפסה – חיים שממשיכים להתקיים, אך לאט ובאופן בלתי נמנע הולכים ודועכים. תוחלת החיים של החפצים יכולה להיות ממושכת בהרבה מזו של בני אנוש, אבל לבניינים יש תכלית רק כשהם מספקים מחסה למישהו, בעוד שהרהיטים והכלים קיימים אך ורק כדי להפוך שטח בנוי לבית. רק בני אדם יכולים להעניק לחפצים חיים ומשמעות אמיתיים, אחרת הם נשארים דוממים וחסרי תועלת, נידונים להתפרקות והתפוררות, כאשר הטבע ישתלט על המתרחש ולא יהיה מי שיעצור אותו, וזה בדיוק מה שזאב קון מראה בצורה כה חיה ומוחשית בציוריו.

כאחד הנציגים המובילים של הזרם הישראלי הייחודי של הסוריאליזם, שהתפתח במידה רבה כתגובה לזוועות השואה על-ידי ציירים מדהימים ששרדו אותה, אך איבדו בה בני משפחה, חברים ומכרים רבים, זאב קון צייר מספר רב של יצירות המשלבות בין נוף זה או אחר לבין טבע דומם. עם זאת, הוא מיעט לצייר פורטרטים ודיוקנאות עצמיים. משום כך שמחנו מאוד לקבל מן האמן עצמו את יצירתו "דיוקן עצמי עם כן ציור"; ביום 2 באפריל 2024 הגעתי לזאב הביתה כדי לשאול את היצירה, ובדיעבד התברר שזה היה המפגש האחרון בינינו, תשע שנים לאחר שזכיתי להכיר אותו ולבקר אצלו לראשונה. יצירה זו בלטה בתערוכה "דיוקן עצמאי: דמות הצייר באמנות הישראלית", אותה קיימנו במוזיאון קסטל בחודשים מאי – יולי לכבוד יום העצמאות ה- 76 למדינת ישראל. כאשר נסעתי להחזיר את היצירה, פגשתי בדירה הכל כך מוכרת ברחוב בר גיורא 18 את אלמנתו.

דיוקן עצמי זה הוא חושפני למדי ומאפשר לצופים להיכנס לסטודיו של האמן. זאב קון היה אדם מתחשב, ג'נטלמן אמיתי וצנוע מאוד, וכך היה גם חדר העבודה שלו. אנו רואים טבע דומם שפשוט מונח על מפת שולחן כחולה ישנה. הקירות האפורים-כחלחלים, בעלי גוון צהוב, סובלים מסדקי צבע עמוקים. הסצנה כולה צבועה במשיכות מכחול עדינות, שקופות, כמעט גרפיות, שמזכירות רישום בעיפרון או פסטל. אור יום ממלא את החדר באופן שווה, והכל נראה שקוף, אוורירי, אפילו ערפילי, כמו זיכרון מהעבר הרחוק. ברקע ניתן לראות את דיוקנו העצמי של האמן, צבוע כולו בפלטה של ​​אפור וחום, כמו רישום פחם, מוסתר בחלקו מאחורי כן ציור. פניו של האמן נראים מהצד, כאילו הוא מפנה עורף אלינו. ואכן, הוא לבד לגמרי עם הזיכרון שלו, מביט על הצופה שלו בעין אחת בלבד. אבל איך יכול להיות אחרת? במובן מסוים, אחת מעיניו מלאה תמיד בזיכרונות הנוראים מאושוויץ; הוא תמיד שם, ואפילו עשרות שנים לאחר מכן נגזר עליו לצפות בעולם סביבו בעין אחת בלבד, כי השניה עדיין מקובעת על מה שראה באותם ימים נוראים.

אחד הנושאים המרכזיים של זאב קון הוא שעון שעצר לנצח, שלעולם לא יחזור לתקתק; לא יהיה מי שיתעורר ויתחיל יום חדש עם צליליו. למרות התקומה היהודית הלאומית בישראל ובחלק מהתפוצות, את הזיכרון הטראגי של השואה לעולם לא ניתן לרפא, והוא יחיה בנפשנו ובליבנו לעד. זה הוא המסר החשוב של זאב קון, הרעיון המרכזי שבא לידי ביטוי בצורה נוגעת כל כך בכל יצירותיו. זאב קון הלך מאיתנו, אך יצירותיו ימשיכו להעניק השראה לנו, לילדינו ונכדינו במשך עשרות ומאות השנים הבאות כי הן הפכו לחלק בלתי נפרד מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית המקורית.

ד"ר אלק ד' אפשטיין,

אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים