"ישראל והעולם: בחזרה לימים הסוריאליסטיים" תערוכת יחיד של חתן פרס קסטל לשנת תשפ"ה הצייר יעקב גילדור

19 במרץ – 27 באפריל 2025

לבקשת הקהל, התערוכה הוארכה עד ליום 6 במאי 2025

התמוטטות השיטה, 1969

קשת בענן, 1982

חושן, 1975

קבצנים, 1981 אוסף משפחת ברג, תל אביב

סוסי נדנדה, 1974 אוסף משפחת ברג, תל אביב

שולה הצדפות (גיא), 1982 אוסף מיכל וגיא גילדור

אשת לוט, 1974אשת לוט, 1974

זוג בקופסה, 1968

פרופיל של יונים, 1973

פגסוס, 1975

צליין עם ספר שיר השירים, 1979

לזכר קורבנות השואה, 1979

יעקב גילדור תופס מקום מאוד מיוחד בעולם האמנות הישראלית, הן בקרב הציירים הסוריאליסטיים, והן בקרב הדור השני של אמנים, שנולדו במשפחותיהם של ניצולי שואה. מכלול יצירותיו משקף עיסוק מעמיק וממושך בזיכרון האישי והקולקטיבי, השזור באלמנטים הדמיוניים, האופייניים לאסכולה הווינאית של הריאליזם הפנטסטי.

למרות שנולד בשם יעקב גילדנגורין לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, במחנה עקורים באזור מינכן, גרמניה, בשנת 1948, נושא השואה הוא בין המרכזיים ביצירתו. גילדור התינוק הגיע ארצה בשנת 1949, ותהליך התבגרותו בתל אביב ובחולון התאפיין בצללים האילמים של חוויות השואה של הוריו. בהמשך העבר הבלתי נאמר הזה חלחל לתודעתו האמנותית, וטיפח צורך עמוק לחקור נושאים של זיכרון וזהות. כפי שציינה נכונה חוקרת האמנות ד"ר בתיה ברוטין, יעקב גילדור הוא נציג מוביל של "הדור השני" של האמנים, שהוריהם שרדו את השואה, ועבורם הטראומה הזו נותרה פצע מדמם לכל החיים שמשפיע במידה ניכרת את עבודתם. חייו של יעקב גילדור משמשים מקרה בוחן חי ומלמד על המשכיות הדורות בהיסטוריה היהודית והישראלית. בימים אלה שומעים לא פעם שעוד מעט ניצולי השואה ילכו לעולמם, ואז לא יישאר מי שיזכור את הזוועות האלה ויספר עליהן. הדוגמה של יעקב גילדור מוכיחה שזיכרון הטרגדיה חסרת התקדים הזו שספג עמנו לא ישכח גם על ידי הדור הבא; ילדי הניצולים ממשיכים לחשוב על הסיוטים שחוו הוריהם, גם אם ההורים עצמם, מסיבה זו או אחרת, כמעט ולא דיברו עליהם.

כך היה במשפחה שבה גדל יעקב גילדור. האמן עצמו מעיד שלא אמו, בלה, שנולדה ב-1923, ושרדה את מחנה ההשמדה הנורא מכולם, אושוויץ-בירקנאו, שבו נספו הוריה, אחותה, סבה וסבתה; וגם לא אביו, אברהם, שהיה מבוגר מאשתו בעשר שנים, והצליח להימלט לברית המועצות, מעולם לא סיפרו לו או לאחיו הצעיר מיכאל, שכבר נולד בארץ, על מה שעברו בימי החורבן והתופת. יעקב נזכר שפעם, בעודו ילד, שאל את הוריו מדוע אין להם קרובי משפחה, ומדוע אף פעם לא באו דודים, דודות או סבא וסבתא לבקר אותם בחגים; כל מה שהוא שמע בתגובה היה: "תגלה כשתגדל". ואכן רק כשהתבגר, נודע ליעקב גילדור שלפני המלחמה אביו היה נשוי והיה לו ילד, אבל גם אשתו וגם בנו של אברהם גילדנגורין (בברית המועצות, הוא נרשם בשם ארקדי) נורו על ידי הנאצים בבאבי יאר בקייב. גם על כך לא למד ישירות מהוריו; אשתו של האמן ואם שלושת ילדיו, חוה, מורה להיסטוריה במקצועה, נהגה להזמין את הוריו, בלה ואברהם, להופיע בפני תלמידיה. בדרך עקיפה זו, כבוגר, למד יעקב סוף סוף את החוויות הטרגיות בחיי משפחות הוריו.

לאחר שעברו את הזוועות הקשות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, אברהם ובלה גילדנגורין, שהגיעו לישראל כמה חודשים לאחר הכרזת עצמאותה, איחלו לילדיהם לגדול כאנשים חופשיים ובריאים בנפשם. כהורים, הם כמובן רצו את הטוב ביותר עבור הצאצאים שלהם – ובעיניהם, הדבר הטוב ביותר היה להגן עליהם מכל ידיעה על השואה; פשוט לא לספר להם כלום. יעקב עצמו נזכר בהלם שחווה בעת ביקורו במוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (USHMM), שפתח את שעריו ב-1993; האמן היה אז בן ארבעים וחמש. מרגע זה ואילך החלה תקופה חדשה של יצירתו, במהלכה ניסה לבטא את הטרגדיה והאבל הבלתי ניתנים להכחדה. סגנון עבודותיו של גילדור השתנה גם הוא: הן הפכו להיות הרבה יותר אקספרסיביות, הרבה פחות מעודנות מבחינה הפיגורטיבית. אמני דור שני לשואה, שיעקב גילדור הוא הבולט מביניהם, נושאים עמם את המורשת הכבדה של הדור הראשון – דור ההישרדות, החורבן והכאב. כל יצירה של אמני דור שני מבטאת את הכאב המשפחתי וההיסטורי שנחווה בצלקותיהם של הוריהם ושל המשפחות שהיו חלק מהאסון. ניסיון הוריו, שנעקרו מעולמם היהודי במזרח אירופה, הוביל את האמן לעסוק בקיום האנושי, במורשת היהודית ובתהליך של תיקון ושיקום. בניגוד לאמנים שהיו מחויבים לנושא השואה באופן ישיר ומובחן, גילדור בחר להציג את השואה כמטאפורה רחבה יותר, ולשלב אותה בהקשרים רחבים יותר. יצירותיו משלבות דימויים חזותיים המערבים את הריאלי עם המדומיין, ומציגות עולם פנימי שבו הדימויים מהווים התפרצות של רגשות, זיכרונות ואמונות קולקטיביות. גישה זו לא רק משמרת את זיכרון השואה, אלא גם בוחנת את השפעתה המתמשכת על הדורות הבאים, ותורמת להבנה רחבה יותר של טראומה קולקטיבית באמנות הישראלית. במובנים רבים, גילדור הצליח להימנע מהתפיסה הסטריאוטיפית של "הזיכרון היהודי", והוא יצר פיסות אמנותיות שמציעות את השואה כחוויה אוניברסלית, שאינה מוגבלת רק להיסטוריה היהודית. זוהי אמנות שמכוונת להתמודדות עם טרגדיות אנושיות רחבות יותר, ומציעה הצצה לעולם פנימי שבין האמונה, הכאב וההחלמה.

בשנת 1993 יעקב גילדור כבר היה אמן מוכר בעל מוניטין בינלאומי: בדיוק רבע מאה חלפה מאז תערוכתו הראשונה, שהתקיימה ב-1968 בבית החייל בתל אביב. הוא החל לצייר בשנות ההתבגרות שלו, או אפילו קודם לכן, והשלים את עבודותיו הראשונות תוך שימוש בטכניקות המונוטיפ, חיתוך העץ והתחריט, למרות שלא הכיר את המונחים הללו. הוא הרבה לצייר בביתו, וגם בבית הקפה ביפו שפתחו הוריו. יעקב חלם ללמוד אמנות ופנה לאקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, ולא רק שהתקבל, אלא אך הוצע לו להתחיל את לימודיו עם הסטודנטים בשנה השנייה, אך הוריו התעקשו שישיג מקצוע שיבטיח את פרנסתו. כתוצאה מכך, ב-1965, בגיל 17, הוא התחיל את דרכו כסטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אותם סיים ב-1971. שש השנים הללו כללו לא רק את ימיו הסטודנטיאליים, אלא גם את שירותו בצבא כחובש ביחידת החילוץ 669; במהלך שירותו הצבאי לא פעם חילץ אנשי טייס שהופלו על-ידי הכוחות המצרים במהלך מלחמת ההתשה. ביצירתו החזקה "יד", שנמצאת באוסף פרטי בפרנקפורט ולכן, לצערי, לא מוצגת בתערוכה הנוכחית, מצא יעקב גילדור דרך ביטוי ייחודית לעיסוק בנושא מלחמה ושלום, כשהוא השתמש בחוויה אישית. כחובש קרבי במלחמת יום הכיפורים, גילדור ראה בזירת אחד הקרבות יד קטועה של חייל מצרי. החוויה הטראומתית הובילה לציור המתאר יד המתמזגת עם יונה. הן היד והן היונה אינן יכולות לתפקד מכיוון ששתיהן קטועות ופגומות. היד נשלחת לאוויר כמי שקוראת לעזרה ואילו היונה, עינה חלולה, משותקת, ללא יכולת לנוע. וכך, צודקת אילת סלצקי בניתוחה, שני האלמנטים בתמונה מעידים על העובדה כי התוצאה של מלחמה היא בהכרח הרס. כזכור, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, במיוחד בשנים 1967–1970, נלחמו מצרים וישראל זו בזו במלחמת ההתשה, ומספר החיילים והקצינים שנהרגו ונפצעו היה גבוה לאין ערוך ממה שקורה בגבול ישראל-מצרי בשנים האחרונות, יותר מ- 45 שנים לאחר חתימת הסכם שלום בין שתי המדינות. בשנת 1969 השתחרר יעקב גילדור מצה"ל וחידש את לימודיו בפקולטה למשפטים; במקביל, המשיך לצייר. אבל החיים צפו לו הפתעה: במוזיאון תל אביב לאמנות נפתחה תערוכה של אמני האסכולה הוינאית של הריאליזם הפנטסטי, והיא הטביעה חותם עמוק מאוד על יעקב גילדור הצעיר.

האסכולה הווינאית של הריאליזם הפנטסטי, שצמחה בשנות החמישים של המאה ה-20, שילבה בין האמנות הקלאסית של צפון רנסאנס לבין הדימויים הפנטסטיים והסוריאליסטיים. האמנים שהשתייכו לאסכולה זו ניסו להציג את העולם המוכר בצורה המערבת את הדמיון עם המציאות, והם חיפשו להביע את העמוק והנסתר שבין הפיזי לפסיכולוגי. בזרם אמנותי זה מצא יעקב גילדור את מקומו למשך עשור וחצי לפחות.

רגע מרכזי בהתפתחותו האמנותית של גילדור התרחש בשנת 1972, כאשר הוזמן על ידי פרופסור ארנסט פוקס (1930–2015), דמות מובילה באסכולה זו, ללמוד תחת חונכותו ברייכנאו, אוסטריה. קשה להאמין שפוקס, צייר מפורסם בעל קריירה בינלאומית, קיבל כתלמיד את גילדור, צעיר ללא כל השכלה פורמלית באמנות. חניכות זו העניקה לגילדור הבנה עמוקה של טכניקות הטמפרה/שמן הייחודיות של פוקס, והטביעה אותו במסורות העשירות של הסוריאליזם האירופי. כמו אמנים אחרים המשתייכים לאסכולה זו, גם גילדור התמקד בשימוש בדימויים סוריאליסטיים, במציאות שאינה בהכרח מקבילה לעולם המוכר לנו, והשתמש בצורות מעוותות, תיאורים של עיוותים גופניים ונפשיים, והדמיות שמערערות את הגבולות שבין המציאות לבין הדמיון. בשנת 1973 יעקב גילדור אף התארח בספרד אצל גדול האמנים הסוריאליסטים סלבדור דאלי; יש לנו את הכבוד לפרסם בקטלוג זה את צילומם המשותף, כאשר גילדור יושב ומצייר לצד דאלי. די קשה להאמין שבמשך כל השנים הללו המשיך יעקב גילדור לעבוד כעורך דין בחברת הביטוח "הסנה". רק לאחר שחגג את יום הולדתו הארבעים, ב-1988, החליט להתפטר מעיסוקיו החיצוניים ולהתמסר כולו לאמנות.

הריאליזם הפנטסטי של גילדור מרחיב את גבולות ההתבוננות על העולם הפיזי, והופך אותו לתיאורים מלאי תהיות ושאלות פילוסופיות ותרבותיות. כחלק מהשפעת האסכולה הווינאית, גילדור אימץ את השימוש בצבעים עזים, בצורה מרהיבה ודרמטית, תוך שילוב של אלמנטים של דימויים מיתולוגיים, דתיים ותרבותיים, ובכך יצר אמנות המשלבת סיפור אישי עם מטאפורות אוניברסליות. דרך שילוב האלמנטים של מיסטיקה יהודית, מחד, ומטאפורות, אשר גילדור עצמו מילא במשמעויות ופירושים, העניק גילדור לאמנותו מימד רוחני ייחודי.

כפי שניתחה זאת חוקרת אמנות ואוצרת איילת סלצקי, ביצירותיו "ראש-השתקפות" משנת 1970 ו"דיוקן דו צדדי" משנת 1979 שילב יעקב גילדור בין זהויות שונות אשר מתמזגות ביחד לפנים אנושיות יחידות. ביצירה הראשונה, עיני הדמות מוחלפות על-ידי שתי פנים נפרדות, אשר יוצרות בלבול כפול. מצד אחד, הן מעוורות את האדם כאשר הן מחליפות את עיניו, אך מצד שני הן מעניקות לו שני זוגות עיניים נוסף, וכך ראייתו אינה מוגבלת אלא דווקא מועצמת. ביצירה השנייה גילדור מציג פנים גבריות המסתכלות ישירות אל הצופה, בעוד פרופיל נשי יוצא מלחיו הימנית. תמונה זו חושפת שתי סוגיות חשובות, הכפילות והמגדר, כאשר האמן מכפיל את הדמות האנושית, וגם יוצר בלבול באשר לזהות שלה. בשתי היצירות הללו גילדור הציג את העצמי ואת האחר בו-זמנית, וכך הגיע למצב שבו אחידות ו'אחרות' מוצגות ביחד.

איילת סלצקי הוסיפה שביצירותיו גילדור, בדומה לאמנים סוריאליסטים נוספים, מנסה למקם שני מצבים סותרים, חלום ומציאות, בתוך ישות אבסולוטית אחת. פעם אחר פעם מציב ביצירותיו אובייקטים מחוץ לסביבתם הטבעית וכך מעורר אצל הצופה תחושה של מעין חוסר ההתמצאות ובלבול בין המיקום הצפוי של אובייקטים לבין הופעתם הבלתי צפויה במקום אחר. גילדור משלב בעבודותיו בין מציאות אישית ובין בחינה אינטנסיבית של העולם החייתי. ייצוג של בעלי החיים הינו מסורת עתיקה ומוכרת בתולדות האמנות, אך גילדור מנצל את הדימויים הללו לצרכיו האישיים כאשר הוא משתמש בתיאורים מעולם הדימויים החייתי כדי לשקף משהו חשוב על עולמו שלו. על-ידי השימוש בדימויים ומטאפורות מעולם החיות הוא מאפשר לבני אדם, לדמויות פנטסטיות ולאובייקטים דוממים להימצא בזיקה הדדית באופן טבעי למדי. ואכן, נדירים המקרים שבהם נחוש חוסר נחת או זרות תוך התבוננות בציוריו, ההיפך: התחושה היא של שילוב מלא בין המרכיבים השונים. בקומפוזיציות ההזויות ולעיתים קטועות של יעקב גילדור ובארגון מסתורי שלהן, גילדור חושף סוג כזה של פנטזיה שבה הטרנספורמציה מחברת בין האנושי לבין העולם העל-טבעי. ביצירותיו הוא משלב אלמנטים שונים לגמרי לתוך מציאות אישית אחת, אשר מספרת את הסיפור של עולמו הייחודי.

במהלך הקריירה המפוארת שלו יעקב גילדור הציג את יצירותיו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. בשנת 2009 אירח מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של יצירותיו. לקראת תערוכה זו פורסמה אנטולוגיה מקיפה בשלושה כרכים, אשר כללה רפרודוקציות של מרבית היצירות של אמן חשוב זה בטכניקות שונות. תערוכה מקיפה זו, אותה אצר מאיר אהרונסון, נפרשה על פני ארבעה עשורים של מסעו האמנותי של גילדור, והבליטה את האבולוציה שלו ואת הנושאים העקביים המחלחלים ביצירתו. קשה מאוד להאמין שצייר שיצר את כל היצירות הללו הוא בעצם אוטודידקט, שלא השלים תואר בתחום האמנות באף מוסד מוכר.

מעבר לעבודה על יצירות אמנות בטכניקות שונות (ציורים, רישומים, תחריטים, חיתוכי עץ, פסיפסים, קולאז'ים ועוד), פתח יעקב גילדור גם את גלריית "ריג" ברח' גורדון בתל אביב, בה הוצגו יצירותיהם של מספר אמנים ישראלים מקוריים. ההזמנה לשהות של שנה בעיר האמנים בפריז ב- Cité Internationale des Arts חיזקה את מעמדו הבינלאומי, שלא לדבר על כך במשך שנים רבות הועסק יעקב גילדור כמומחה לאמנות בבית המכירות הפומביות "מקדוגל" בלונדון. אחיו עבר מזמן לארצות הברית ואילו בנו השני עופר הינו הבעלים של גלריה יוקרתית בלונדון. למרות כל זה, יעקב עצמו תמיד חוזר לישראל מכל נסיעותיו לחו"ל, וממשיך להתגורר בדירתו על הגבול בין תל אביב ליפו ולעבוד על יצירות אמנות חדשות בסטודיו בחולון, המשמש לו אכסניה רוחנית מזה כמה עשורים.

יחד עם ברוך אלרון (1934–2006), יושב-ראש אגודת הציירים והפסלים בישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, היה יעקב גילדור מהאמנים הבולטים של האסכולה הסוריאליסטית באמנות הישראלית בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. בשנת 1980, אחדים מאמנים אלה הקימו יחד את קבוצת "משושה", במטרה להכניס אמנות סוריאליסטית למרכז זירת האמנות הישראלית, שהתמקדה אז בעיקר בהפשטה ואינסטלציות מדגם "דלות החומר". הקבוצה הזאת ביקשה לקרוא תיגר על המוסכמות הרווחות, ודגלה בגישה פיגורטיבית מעמיקה הרבה יותר. למרבה הצער, ביקורת האמנות הישראלית באותה תקופה זלזלה באמנות הפיגורטיבית באופן בלתי מתקבל על הדעת ; נוכחותו של רעיון ספרותי (כולל ספרי מקרא) ביצירת אמנות לא נתפסה כיתרון מהותי, אלא כחסרון חמור. האמן הסוריאליסטי הישראלי המפורסם ביותר, שמואל בק, שהוא גם ניצול שואה בעצמו, עזב את הארץ לפני שלושים וחמש שנים, וכיום יש מוזיאונים המוקדשים לעבודותיו ביוסטון ובווילנה, אך לא במדינת היהודים. יעקב גילדור נשאר מחויב לסוריאליזם במשך עשור וחצי והעשיר את עולם התרבות במאות יצירות מרשימות. עבודתו משכה תשומת לב לא מבוטלת. במשך שנים רבות ניתן היה לראות את יצירותיו בגלריה "ישראלס" בתל אביב, ובגלריה "גרפיקה 3" בחיפה; למרבה הצער, עלייה חדה במחירי הנדל"ן בישראל אילצה גלריות רבות, שלא יכלו להתמודד איתה, להיסגר.

התערוכה הראשונה של יעקב גילדור בחו"ל נערכה בשוודיה ב-1974, ומאז עבודותיו הוצגו בערים ובמדינות שונות, כולל ברלין ב-1978 וב-1979; פרנקפורט ב-1982 וב-1985; המבורג ב-1987; פריז ב-1987; מיאמי ב-1994; לונדון בשנים 2007, 2009 ו-2014 וכו'. יעקב גילדור זכה במספר פרסים, כולל פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל לשנת 1977 ופרס משרד החינוך והתרבות לשנת 1987, שהעניק לו שהות של שנה ב-Cité Internationale des Arts בפריז.

בעוד שהתקופה שבין 1969 ל- 1983 הייתה בסימן הריאליזם הפנטסטי והסוריאליזם, העשור הבא היה זמן של חיפושים, במהלכו האמן קיבל לסירוגין השראה מהיצירות של פרנץ מארק, חיים סוטין וסגנון ה- New Objectivity, תנועת אמנות שנוסדה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם השנים הניסיונות להבין את החוויה של אדם ששרד רצח עם הפכו לנושא מרכזי ביצירותיו. יעקב גילדור מבליט את משמעותה של השואה כתופעה לא רק של ההיסטוריה הלאומית, אלא גם של ההיסטוריה העולמית; היא ייחודית במובנים רבים, אך עם זאת, היא אחת מני רבות של הרס המוני, מרצח העם הארמני באימפריה העות'מאנית ועד לרצח של מיליוני אנשים חפים מפשע בסין המאואיסטית ובברית המועצות הסטליניסטית. יעקב גילדור משוכנע שמשימתו של העם היהודי היא לא רק לשמר את זיכרון הטרגדיה שחווה הוא עצמו בשנות הארבעים, שגבתה את חייהם של שישה מיליון בני אדם, אלא גם להזהיר את האנושות מפני ניסיונות לפתור סכסוכים באמצעות רצח המוני והוצאות להורג ללא משפט. ברור שהאמן אינו פוליטיקאי ואינו שופט, אבל הניסיון המר של העשורים האחרונים ברואנדה, דרפור, בוצ'ה, סרברניצה, סומגאיט, חוג'אלי ובאזור אוש בדרום קירגיזסטן מלמד כיצד מי שהיו צריכים למנוע מעשי זוועה מסוג זה, התבררו פעם אחר פעם כחסרי אונים, ולעיתים תרמו להתלקחות הלהבות ואף הובילו בעצמם לפוגרומים ומעשי רצח. ברור שאין בכוחו של אף אמן יכול להבטיח את ניצחונם של ערכי הסובלנות וההומאניזם, אבל ערכים אלה הם המסר אותו מבקש להנחיל יעקב גילדור למבקרי תערוכותיו.

האמנות של יעקב גילדור מגשרת בין הסוריאליסטי והממשי, האישי והאוניברסלי. השילוב בין הריאליזם הפנטסטי של אסכולת וינה לבין המורשת הקשה מנשוא של השואה יוצר סגנון ייחודי למדי המהדהד עם קהלים מגוונים. יצירותיו מגיעות רחוק למחוזות בהם רק הדמיון מצליח לפרוס את כנפיו. למעלה מחמישים שנה ממשיך יעקב גילדור להעשיר את הנוף האמנותי הישראלי. אמן ורסטילי, יעקב גילדור עובד בטכניקות שונות וידוע בזכות ציורי השמן, אקוורלים, חיתוכי עץ, תחריטים, ובמיוחד בשנים האחרונות גם קולאז'ים. בהתחשב בכל זאת, החלטנו להעניק ליעקב גילדור פרס על תרומה ייחודית לאמנות ע"ש משה קסטל, שהוענק לו ב- 4 בדצמבר 2024. במקביל, התחלנו להכין תערוכה של מיטב יצירותיו של אמן ייחודי זה, וכן את הקטלוג שלה. כעת, כשהתערוכה נפתחה והקטלוג פורסם, אנו מזמינים אתכם להגיע למוזיאון קסטל במעלה אדומים.

ד"ר אלק ד' אפשטיין,

אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים