"לאחות את הקרעים, להתרומם מעל פני הקרקע"
תערוכה רטרוספקטיבית של חתן פרס קסטל
לשנת תשפ"ה הצייר דן לבני

2 במרץ – 20 באפריל 2025

ירושלים, 1973

ירושלים, 1974

ירושלים

העיר הנצחית

שקיעה בירושלים

צוקים בבתים

הלב המרחף (בין מים לשמיים), 1993

המצודה הנטושה

מכאן ועד עולם, 1994

נרות. לזכר המופלים

חיפה – מבט מן הים

שושנים בבתים לבנים

הצייר הבינלאומי דן לבני, ששמו הולך לפניו מזה עשרות שנים, תרם כל חייו לחברה ולמדינה: כלוחם שהשתתף בחמש מלחמות, כאיש חינוך שטיפח דורות של תלמידים אמנים ומורים וכאחד הציירים החשובים ביותר באמנות הישראלית. אנו גאים מאוד להציג את מיטב יצירותיו.

אמן כישרוני, מבריק, מעמיק וייחודי, דן לבני נולד ביום 25 בינואר 1936 במשפחתם של ישראל ומינה לקריץ – ילידי אוקראינה ופולין. משנת 1921 הם התגוררו בגרמניה, ואילו לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הגיעו לארץ-ישראל. המשפחה, בה גדל דן לבני, השתייכה לדור שבמו ידיו בנה את מדינת ישראל, אותו קיבל העם היהודי ממש לא על מגש הכסף. אמו, מינה, הייתה פעילה ב"הגנה", ואילו אביו, ישראל לקריץ, עבד בהקמת המפעל ליצור האשלג בחוף הדרומי של ים המלח, אותו יזם וניהל המהנדס משה נובומייסקי. מזכירות תנועת הקיבוץ המאוחד גייסה קבוצה של עשרים חברים, שיחד עם עובדי חברת האשלג הקימה בשנת 1934 את מחנה סדום; גם ישראל לקריץ היה שם. המפעל שנבנה עבד בהצלחה עד לשנת 1948, אך נפגע מאוד בימי מלחמת העצמאות של ישראל. האתר הצפוני נבזז על ידי ערבים מקומיים ונהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי. הוריו של דן לבני עזבו את המקום שנים לפני כן; קודם התיישבו בקיבוץ עין-חרוד, ואחר כך עברו לרעננה, שם נולד בנם דן. כשהיה בן שנתיים, בשנת 1938, עברה המשפחה לקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן. בקיבוץ הזה התחיל וסיים דן לבני את לימודיו בבית הספר, ולאחר מכן שירת שלוש שנים בצבא. בסך הכל הוא השתתף בחמש מלחמות, אך את הראשונה – מלחמת סיני בסתיו 1956 – עבר עוד במהלך השירות הסדיר.

רוב שירותו הצבאי של דן לבני עבר בנגב: הרים סלעיים נישאים ומבודדים, קניונים עמוקים ומכתשים עם קירות תלולים המזכירים את פני הירח, שבהם, למרות הכל, ניתן לראות פרחים פורחים ונאות מדבר – כל אלה השפיעו רבות על יצירתו בעתיד. מאוחר יותר, כקצין מילואים, הוא השתתף בארבע מלחמות נוספות של מדינת ישראל: ממלחמת ששת הימים (1967) ועד מלחמת לבנון הראשונה (1982). במהלך מלחמת ששת הימים היה דן לבני בין אלה שכולנו חייבים להם תודה ענקית, כי בזכותם ירושלים המאוחדת היא מאז ולתמיד בירת מדינתנו.

הפתגם המפורסם אומר: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". סיפור חייו של דן לבני מוכיח שאין בכך אמת. האיש ששירת בצה"ל כמפקד בסיירת שריון, החל ממלחמת סיני ועד למלחמת לבנון הראשונה, שנלחם בגבורה וראה את מות חבריו מול עיניו, שמר זיכרונות ייחודיים מהאירועים, להם היה עד. הוא ביטא את המאורעות על הנייר במאות רישומים מהווי החיילים ומשדה הקרב. כל דקה פנויה במהלך שירותו הצבאי הוא צייר; שנים-עשר מתוך רישומיו מ-1967 יצאו לאור שנה לאחר מכן כאוגדן שכותרתו "חטיבת הראל במלחמת ששת הימים", ומאז 2008 יצירות מקוריות אלה מוצגות במוזיאון גבעת התחמושת, המוקדש להנצחת זכרם של 182 קציני וחיילי צה"ל שנפלו בקרב על ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמו גם לאחר מלחמת לבנון הראשונה, יצאו לאור פורטפוליו נוספים שכללו רישומים של דן לבני בהפסקות בין הקרבות: הראשון תחת הכותרת "צה"ל במלחמת יום הכיפורים ונופי התעלה", והשני – "יחידות צה"ל במלחמת שלום הגליל".

בשנת 1958 עבר דן לבני לירושלים והחל את לימודיו באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל". הוא גר בקיבוץ רמת רחל, ולעיתים, סבל מחסרון כיס, עד שנאלץ ללכת את כל הדרך הארוכה לשיעורים ברגל. עם זאת, התשוקה ליצירה גברה על כל הקשיים והמצוקות. ירושלים, העיר הניצחית הממגנטת, הפכה לאהבת חייו של הצייר הצעיר וכיכבה ברבות מיצירותיו. מעניין לציין שבציורים של חיפה מופיעים לא רק מבנים ונופים, אלא גם מכוניות, ספינות ואנשים הולכים, ביצירות שהקדיש דן לבני לירושלים כל זה לא מופיע. ציוריו סטטיים, כאילו ירושלים היא מחוץ לכל מסגרת הזמן; אין בהם לא אנשים ולא מכוניות. העיר מוצגת כך שהיא נתפסת כ"נצחית", ורק הברושים והזיתים מעידים על כך שגם בירושלים החיים לא נעצרו, אלא ממשיכים לזרום.

דן לבני פיתח סגנון ייחודי משלו ליצירת דיוקניה האמנותיים של עיר הקודש, בה מרכיבים פילוסופים עמוקים באים לידי ביטוי באמצעות יכולת ציור ורישום וירטואוזית. סדרת עבודותיו "ירושלים מחפשת את שורשיה" הינה, ללא ספק, בין החשובות ביותר שהופיעו באמנות הארץ-ישראלית מאז ראשיתה ועד ימינו.

דן לבני מצייר את ירושלים כפי שהיא מעולם לא הייתה – וכפי שהיא לא נראית גם בימינו. בדומה לתיאורים של ירושלים ברומן המפורסם של מיכאיל בולגאקוב "האמן ומרגריטה", שאינם תואמים שום מקור היסטורי-ארכיאולוגי מהימן, אך למרות זאת נתפסים כאמת לאמיתה על ידי דורות של קוראים, כך גם בציוריו של דן לבני לא מדובר בעיר קיימת, אלא בייצוג מטאפיזי של תפיסתו הסובייקטיבית של האמן. גם היצירה "ירושלים השמיימית", גם "קירותיה של ירושלים" ובמיוחד "ירושלים בחיפוש אחר שורשיה" – כל הציורים הללו יוצרים דימוי רחוק שנות אור מהמציאות הויזואלית, אך האמן מתעקש על עליונותה של העיר השמיימית על פני זו הארצית.

בכך, אגב, מתגלה בעיה רצינית מאוד, שהחברה הישראלית הועמדה לפניה ביוני 1967, כאשר כל מה שהיה הכי רצוי, אך במשך דורות היה בלתי מושג, הפך פתאום לחלק מהיומיום. לא היה יותר צורך לחלום על האפשרות להתפלל בכותל המערבי בירושלים ובמערת המכפלה בחברון, אך היה צריך לארגן תחבורה סדירה לשם, ולשמור על ניקיון וסדר. משימות אלו דרשו לא קתרזיס קיומי, אלא פרקטיות מעשית, שהיא קשה מאוד להחלה על אתרים הקדושים ביותר של המורשת הלאומית והדתית. אמנים אחדים, אכן, תיעדו את האוטובוסים ורמזורי התנועה ממש ליד חומות העיר העתיקה בירושלים, אך בציוריו של דן לבני אין דבר מזה: העיר הנצחית נשארת מחוץ לפוליטיקה, מחוץ לקידמה הטכנולוגית, שום דבר לא מפר את השלווה ההרמונית והבטוחה שלה – שלווה שבה אמונות וזרמים דתיים שונים שוכנים בשלום זה לצד זה על אותה אדמה מתחת לאותם השמיים. אין צורך לציין כי הרמוניה זו רחוקה מאוד ממה שקורה בפועל; הציורים האלה מציגים אידיאל שלא קיים במציאות. אף אחד לא יודע, כמובן, איך בדיוק נראה בית המקדש בירושלים, ודן לבני צייר רק את המדרגות שמובילות אליו, אך בציוריו הן משתלבות עם עצי זית עוצמתיים, כאילו הם נשארים במקומם כבר אלפיים שנה, ממתינים לשובו של הצדק ההיסטורי – תחייתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל.

לאחר סיום לימודיו ב"בצלאל" וזכייתו בפרס ראשון בתחרות לציירים צעירים בתל אביב בשנת 1964, עבר דן לבני לבאר שבע, שם החל לעבוד כמורה לציור בבתי הספר התיכוניים. כבר בירושלים, בשנת 1962, נישא לאורה בן-חרות, ושנה לאחר מכן נולדו בנותיהם התאומות, טלי ודפנה; הבן יונתן נולד 16 שנה מאוחר יותר, בשנת 1979. באותה שנה, 1964, נערכה בבאר שבע תערוכת היחיד הראשונה של דן לבני, ובשנת 1965 זכה בפרס ראשון בתערוכת הציירים של באר שבע ומחוז הדרום.

מצד אביה, בני המשפחה של אורה בן-חרות הם צאצאי הרב דוד בן-זמרה, הידוע כהרדב"ז, שנולד בספרד בשנת 1479, חי בארץ-ישראל מסוף המאה ה-15 ונפטר בצפת בהיותו בן 94 בשנת 1573. גם מצד אמה, המשפחתה של אורה חיה בארץ במשך דורות רבים. משפחתם של דן לבני ואורה בן-חרות ספגה אם כן את מסורתן של הקהילות האשכנזית והספרדית. אורה תמכה – וממשיכה לתמוך – בבעלה בכל תחום יצירתו; ; כך היה בימים בהם עמדו יחד על פיגומים ועבדו על ציור קיר מונומנטלי – סגרפיטו, בגובה חמש קומות בבית בשדרות ח"ן 24 בתל אביב, וכך היה ונשאר בארגון כל תערוכותיו של דן לבני, בהוצאה לאור של האלבומים שלו ובניהול הארכיון הממוחשב של יצירותיו.

ב-1965 עברו דן לבני ורעייתו לחיפה – ומאז, במשך שישים שנה, כל חייהם קשורים לעיר הזו, "העיר של שש הדתות" (כפי שנקראת אחת מיצירותיו). במרוצת השנים הוא ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של חיי התרבות בבירת הצפון של ישראל. אופייה הסובלני והרב-דתי של העיר חיפה, בא לביטוי בציורי השמן המרהיבים שלו בצורה בלתי-נשכחת; לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי עבודותיו עצמן הפכו לסמלים חשובים של החוויה החיפאית ותרבותה וייצגו אותה בכבוד בתערוכות בין-לאומיות חשובות במדינות רבות. מאז ימי אבא חושי עיריית חיפה מעניקה את ציוריו לנשיאים ולאורחים רמי מעלה הבאים אליה מרחבי העולם. במשך 38 שנה עבד דן לבני כמורה לציור בתיכון עירוני ה' ועירוני ג'; במקביל לכך, בשנים 1980–2004, היה מרצה בתחום החינוך לאמנות במכללה גורדון לחינוך, ומ-1988 עד 2009 הנחה גם סדנאות והשתלמויות להכשרת מורים לציור.

בחיפה ובערים אחרות דן לבני יצר ציור קיר רבים בבתי-ספר, בתי-חולים ומחנות צה"ל, וכן עיצב וביצע תבליטי קיר, בבית שטראוס בחיפה, בשדות ח"ן בתל-אביב, בקולנוע "גיל" בבאר-שבע ובמקומות נוספים. מדי יום אלפי אנשים, ישראלים ותיירים, נחשפים לעבודותיו האמנותיות, גם אם אינם מודעים לכך. הוא גם אצר מספר תערוכות של אמני חיפה, שאחת מהן התקיימה אף בטורונטו, הפיק אירועים אמנותיים רבים ויזם ועיצב פרויקטים קהילתיים רבים. הוא עבד גם כמאייר ספרים וכמעצב תפאורה ותלבושות להצגות תיאטרון (עוד בשנת 1967 עיצב וביצע תפאורות להצגות "טוביה החולב" מאת שלום עליכם ו"הקמצן" מאת מולייר בתיאטרון הנוער בחיפה).

דן לבני השתלם במרוצת השנים באקדמיה סנט-מרטין לאמנויות בלונדון (בשנת הלימודים 1970–1971), בסמינרי הקיץ במרכז רייכנאו באוסטריה (בשנים 1980 ו-1981), אותם הנחו אמן מרכזי מהזרם של הריאליזם הפנטסטי ארנסט פוקס (1930–2015) ופרופ' וולפגנג מאנר, ובמכון ליד המוזיאון לאמנות בבוסטון (בשנת הלימודים 1986–1987). דן לבני, שגדל בקיבוץ קטן כמעט בקצה העולם, ביקר בעשרות מדינות, במאות מוזיאונים ותערוכות, יצר קשרים עם חשובי האמנים, אך יותר מכל – ספג את נופי הטבע, אותם עיבד בהמשך על בדיו.

את ההתרשמויות הללו ספג דן לבני גם בישראל; נופי ארצנו, על אף שטחה הקטן מאוד של מדינתנו, מתאפיינים במגוון רחב ומדהים. דן ליבני צייר ברמת הגולן ובגליל, בנגב ובחצי האי סיני, לפני שהוא הוחזר למצרים. ציוריו, שלא היו בשום אופן אבסטרקטיים, רחוקים גם מהפוטוריאליזם: הוא התעמק בכל נוף שצייר ופירש אותו מחדש, תוך שהעניק לו תכונות שלא תמיד היו קיימות במציאות, אך הוסיפו מימד חדש, בדרך כלל, היסטורי-מטאפיזי. דן לבני צייר כל נוף לא כפי שהוא באמת ראה אותו, אלא תוך ניסיון לנסח ולבטא את עברו ועתידו, והפוליפוניה הזו של הזמן באה לידי ביטוי ביצירותיו…

דן לבני הוא אמן-פילוסוף, שבאמת מוטרד מהשאלות הקיומיות העמוקות. כפי שהוא העיד בעצמו, דאגתו להישרדותה של מדינת ישראל ולעתידה תמיד היתה במוקד מחשבותיו, ולא רק חמש המלחמות, בהן נלחם, הן הסיבה לכך. לדבריו, הוא מעולם לא שכח את הפרעות הנוראיות, שגרמו לאבותיו לעזוב את אוקראינה ופולין, ולא את השואה, ממנה הצליחו להימלט הוריו, שעזבו את גרמניה הנאצית, אך שישה מיליון יהודים היו קרבנותיה.

רוב בני משפחת אמו של האמן, כולל ארבעה מאחיה ואחיותיה, בני זוגם וילדיהם, נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם, וכך גם בנה של דודתו, אחות אביו. אחד מבני המשפחה, מנפרד גולדברג, גורש תחילה לגטו ריגה ולאחר מכן למחנה הריכוז שטוטהוף מזרחית לדנציג (היום גדנסק) – מקום נוראי זה ידוע בתעשיית הסבון מגופות אדם. ב-9 במאי 1945, חיילי הצבא האדום נכנסו למחנה הריכוז שטוטהוף, אך רוב האסירים שהיו שם זמן קצר לפני כן נדרשו לעזוב את המקום והוצאו בהליכה למחנות אחרים במרחק של עשרות קילומטרים. רבים נפלו ונורו בצעדת המוות זו, אך בין אלה ששרדו היה גם מנפרד גולדברג, שניצל בקרבת העיר נוישטאדט על ידי חיילי הצבא הבריטי. ביולי 2017, ביקרו במחנה ריכוז שטוטהוף יורש העצר הבריטי, הנסיך ויליאם, ורעייתו; מנפרד גולדברג הוזמן ללוותם.

כל נושא השואה ומלחמות הקיום של המדינה השפיעו על ציוריו והוסיפו נושאים המייצגים מצב מעורער ולא יציב. מגיל צעיר אהב דן ליבני להתבונן בעננים ובתנועתם לפי כוחות הרוח, וכשהתבגר, חזר לנושא הזה פעמים רבות ביצירותיו. באחדים מציוריו הוא, ככל הנראה, השווה את כולנו לעננים, תוך התייחסות להתערערות קיומנו. עם זאת, בציורים אחרים לא רק העננים הופכים לסמלי חוסר יציבות (שזה כשלעצמו הינו תהליך טבעי), אלא גם הרים וסלעים, ומבצר שנראה יציב, מתגלה גם הוא כרופף, ואף הוא לא יכול להבטיח לאדם ולעם מקלט בטוח. אחד מציוריו של לבני נראה כמטאפורה של מדינת ישראל, שרוב שטחה הוא, כידוע, מדבר הנגב. על אף שהעץ שעל שפת המכתש יבש, שורשיו נטועים עמוק באדמה הזו; העץ מתכופף תחת כובד נסיבות קיומו, אך עדיין שואף לעוף מעלה, כך שנדמה שגם השמיים אינם הגבול בשבילו.

החוויות שעבר דן לבני במהלך שירותו הצבאי, כמו גם נעוריו בקיבוץ והיכרותו העמוקה עם נופי הארץ – כולם באים לידי ביטוי בצורה סימבולית מעמיקה בציוריו פורצי הדרך ופורצי הגבולות. יחד עם כמה ציירים אחרים, בהם שמואל בק, יוסל ברגנר, ברוך אלרון וזאב קון, דן לבני היה שותף ליצירת אסכולה אמנותית חדשה של סוריאליזם ישראלי, שחשיבותה במימד הבינלאומי הולכת וגדלה עם השנים. דן לבני מצטיין ביכולת מדהימה לבנות באמנותו גשרים בלתי צפויים בין העולם הגשמי והחומרי לבין זה הרוחני; בציורי השמן שלו החומר מקבל את מימד הרוחניות, הנצחי הופך לחולף, וגם ההיפך.

בציור "ארץ שבורה", הבולט בדיאלוג מובנה בין האדמה לשמיים, המצוירים באותם הצבעים, ניתן לראות ניגוד בין השטח המיושב בין רצועת החוף לירושלים, מחד גיסא, לבין הנגב ומדבר יהודה, שעוד נמצאים בשלבי ההתפתחות הראשונים, מאידך. נרות הענק על הציור "לזכר הנספים" כאילו נובטים ממדבר הררי שנחצב על ידי נחלים יבשים; זו האדמה שעליה נלחמו הוא וחבריו החיילים במלחמות ישראל. אין שום רמז לנוכחות אנושית בתמונה, ולא ברור בכלל אם נותר מישהו על פני כדור הארץ שיכול לשמר את הזיכרון הזה, או שמא מדובר בנרות שהציב איזה כוח עליון לזכרם של אלה שנלקחו מאיתנו או אפילו לזכר האנושות כולה.

רבות מהתערוכות של דן לבני התקיימו בחיפה, בין היתר, שלוש פעמים בבית האמנים על שם שאגאל: ב- 1979, 2011 ו-2012. בשנת 1988 נערכה תערוכת יחיד שלו בבית האמנים בירושלים. בסך הכל נערכו בארץ כחמישים תערוכותיו, ועוד אחת עשרה התקיימו במדינות זרות: שלוש, בשנים 1970–1971, בגלריות שונות בלונדון, אחת, בשנת 1977, בגלריה בעיר זארבריקן בגרמניה, ושבע נוספות, שהתקיימו בין השנים 1971 ל- 1987 – בגלריות ובמרכזים קהילתיים בארצות הברית. חלק מתערוכותיו הוקדשו לתאריכי יובל, כגון "ירושלים – 40 שנה לששת הימים" (היא התקיימה בחיפה ב-2007) ו"40 פעימות לב: רישומים ממלחמת יום הכיפורים" (תערוכה זו התקיימה בשנת 2013 ביד לשריון בלטרון ולאחר מכן – גם בחיפה).

במרוצת השנים זכה דן לבני במספר פרסים מעיריית חיפה: בשנת 1998 קיבל את הפרס ע"ש פנחס שיף על מפעל חיים בחינוך לאמנות, בשנת 2000 – מדליית העיר, בשנת 2012 – פרס ע"ש הרמן שטרוק על הישגים בתחום הציור והאמנות הפלסטית. בשנת 2011 הוענק לו פרס אגודת הציירים והפסלים בחיפה והצפון לאמן מצטיין על תרומה לקהילה ומפעל חיים באמנות. בדצמבר 2024 הוענק לדן לבני פרס על תרומה ייחודית לאמנות ע"ש משה קסטל. באופן שלא ניתן להסבירו ולהצדיקו, יצירותיו אינן נכללות בתצוגת קבע של אף מוזיאון לאמנות בארץ; אף מוזיאון גם לא ערך לו תערוכה רטרוספקטיבית. אני שמח ונרגש שאנחנו במוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים יזמנו ומקיימים תערוכה זאת עכשיו, אין לנו ספק שדן לבני ראוי לכך מאין כמוהו. הקטלוג הנוכחי הוא בסך הכל רק הספר השני שיוצא לאור על אמן נפלא זה, כאשר הקודם הופיע לפני ארבעים שנה, בשנת 1985! יצא לי לכתוב על דן לבני בעבר ולהקדיש לו פרק גדול ומשמעותי בספרי המקיף על הסוריאליזם שלאחר השואה באמנות הישראלית, אבל ספר זה יצא בשתי מהדורות בשפות זרות בחו"ל, ולא כל כך מוכר, לצערי, בארץ. הקטלוג הנוכחי, שכולל עבודות נבחרות של האמן משנות השישים והשבעים ועד ימינו אנו, הוא פרסום מרכזי על צייר נפלא זה שאמנותו אהובה על-ידי שוחרי תרבות רבים בארץ.

דן לבני הוא אחד האמנים הבודדים עליו אפשר לומר שיצירותיו צומחות מתוך הבנה מעמיקה של ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והחוויה העכשווית של ישראל, אך בו-זמנית שייכות למרחב האמנותי העל-זמני. רמת הביצוע שלהן היא פנומנלית: רשם מעודן ובעל חוש צבעוני משובח, העובד בקפידה על כל סנטימטר מרובע של היצירה, דן לבני יצר סגנון אמנותי משלו, שמבטיח לו מקום מיוחד של כבוד הן בפנתיאון של האסכולה הווינאית של הריאליזם הפנטסטי, והן בזה של הסוריאליזם. גם בהשוואה למיטב הציירים הסוריאליסטים בני דורו כמו שמואל בק וזאב קון, שיש להם במידה רבה אותם השורשים האמנותיים, כמו לדן לבני, הוא היה ונשאר ייחודי ומיוחד. יצירותיו הטובות ביותר של דן לבני חשובות דווקא משום שהן מסייעות למחשבות ולחוויות שלנו לקבל פרספקטיבה רחבה הרבה יותר הן מבחינת הזמן, והן מבחינת החלל. תוך התבוננות ביצירותיו הזמני והחולף מקבל מימד של נצחיות, והעכשווי מגלה את מקומו בנצחי. אני גאה שבמוזיאון קסטל מוצגת תערוכה מדהימה של אחד מאמני ישראל הטובים ביותר שעבדו פה אי פעם; למזלנו הרב, דן לבני ממשיך לעבוד ותורם לנו יצירות חדשות, שאחדות מהן מוצגות בתערוכה זו לראשונה.

ד"ר אלק ד' אפשטיין,

אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים