בירתנו הנצחית: ירושלים באמנות הישראלית

אוצר – דר' אלק ד' אפשטיין

מועד תחילת התערוכה – יום שני, 26 במאי 2025
מועד סיום התערוכה – יום רביעי, 16 ביולי 2025

. יוליוס יותם רוטשילד (1885–1954) – עיר העתיקה, ירושלים

יעקב אייזנשר (1896–1980) – עיר העתיקה, ירושלים

דוד רקיע (1928–2012) – ירושלים כבית כנסת

יואל טל-מור (1923–1997) – יד אבשלום

זאב קון (1930–2024) – בעיר העתיקה

בייניש מינינברג (1902–1996) – ירושלים

פליקס פורטנוב (נ. 1954) – קשת בעיר העתיקה בירושלים

מרדכי ליפקין (1954–1993) – ערב בירושלים

פטר גלוזברג (נ. 1952) – רחוב בעיר העתיקה, ירושלים

יוסף זלטקין (1946–2013) – תחת שמי הערב. חתונה בירושלים

אנדריאן ז'ודרו (נ. 1965) – ירושלים

עמיהוד גרין (נ. 1949) – ירושלים

מעלה אדומים מגנה על ירושלים – בחיים ובאמנות

רחל הר זהב, מ"מ וסגנית ראש העיר, יו"ר הדירקטוריון של מוזיאון הצייר משה קסטל

העיר מעלה אדומים היא נס חנוכה בהתגשמותו: חזונם של כמה עשרות אידיאליסטים להקים עיר עברית באמצע המדבר הפך כעבור חמישים שנה לעיר תוססת ומשגשגת, המהווה בית ולב לתושביה הרבים. גם בתור ילדה שהתהלכה ברחובותיה של העיר לא יכולתי להאמין, כמה רחוק נגיע. מעלה אדומים הוקמה במטרה להגן על ירושלים מהמזרח, ואנו אכן נותנים לבירתנו הנצחית את ההגנה הזאת. אבל במרוצת השנים הפכנו להרבה יותר מזה, לעיר למופת בתחומים רבים וביניהם תחום התרבות.

הגעתי לתפקידי הנוכחי לאחר שניהלתי כמעט 10 שנים את היכל התרבות העירוני, ואני יכולה להעיד עם קבלות שאין אף אמן בולט ואף תיאטרון רפרטוארי שלא הופיעו ולא הציגו אצלנו. תיאטרון הקאמרי ו"הבימה", "בית לסין" ו"גשר", "חאן" ותיאטרון העברי, תיאטרון הארצי ותיאטרון השעה הישראלי, ריטה וירדנה ארזי, גלי עטרי ויהודה פוליקר, הראל סקעת ושרית חדד, עברי לידר וגיל שוחט, אנדרס מוסטונן ואוקסנה יבלונסקיה, תזמורת סימפונית ירושלים ותזמורת ירושלים מזרח ומערב – כולם יודעים שמעלה אדומים היא עיר של תרבות ברמה הגבוה ביותר, בה מחכים להם אולמות מלאים.

שנים עבדתי קשה כדי שכך יהיה, וגם בתפקידי הנוכחי אני גאה ונרגשת להיכנס כל פעם מחדש להיכל התרבות של מעלה אדומים ולראות את התושבים שלנו שכה צמאים לחיי הרוח, יהיה המצב המדיני והביטחוני אשר יהיה. והרי לא רק היכל התרבות: העיר שלנו ידועה גם בזכות הקונסרבטוריון, המתנ"ס המצוין וספריית "בני ציון", שיש בה אלפי ספרים בכל תחומי דעת; אנו גם מקיימים מזה שנים הרצאות במסגרת הפרויקט "קתדרה", והרשימה עוד ארוכה.

למוזיאון הצייר משה קסטל יש תפקיד מיוחד בחיי התרבות, ולא רק של העיר שלנו. למשה קסטל, שהוא מחשובי אמני ישראל בכל הזמנים, היה חזון ייחודי ופורץ דרך: מי חשב בכלל לפני למעלה מארבעים שנה על המוזיאון באמצע המדבר, אני גאה ונרגשת בכל פעם שאני נכנסת בשערי המוזיאון ורואה את התערוכות הרבות שמציגות בו. אני מודה למנכ"ל המוזיאון חגי ששון, לאוצר הנפלא שלנו, ד"ר אלק ד' אפשטיין, למדריך הראשי אלי רז, שהוא אחד ממייסדי העיר, ולרכזת האדמיניסטרטיבית אורית רחמים על עבודתם המאומצת. כיושבת ראש דירקטוריון המוזיאון, אמשיך לחזק אותו בכל המישורים כי אני מאמינה מאוד בפוטנציאל ענק של המוזיאון במישור העירוני, הארצי ואף הבין-לאומי.

בואו נגיד את האמת: ירושלים, בירתו הנצחית של עם ישראל, לא תמיד תפסה ותופסת מקום מרכזי באמנות הישראלית; עובדה: תערוכה כזאת התקיימה במוזיאון ישראל בפעם האחרונה לפני כמעט שלושה עשורים, בשנת 1996, ובמוזיאון תל אביב, שהוא המוסד הגדול ביותר לאמנות הישראלית בארצנו, לא התקיימה מעולם. אז כמו שאנחנו מגינים על ירושלים, כך אנו מגינים גם על האמנות הישראלית האיכותית והלאומית, ואנחנו מאמינים שזו הדרך הנכונה, ואומרים בפה מלא שלאמנות הלאומית ישנו ערך מוסף, שאין לוותר עליו. כל זאת – ללא וויתור על איכות. משה קסטל עצמו הוא הדוגמא הבולטת לכך, אנו מממשים את חזונו.

אני גאה ונרגשת לראות בתערוכה זו יצירותיהם של זאב רבן, שהוא אחד מן המורים הראשונים והמשפיעים ביותר ב"בצלאל", שאף השתתף עוד בשנת 1921 בתערוכה ההיסטורית הראשונה במגדל דוד; לודוויג בלום, שנחשב מזה מאה שנה לבכיר הציירים הירושלמים; דוד רקיע, שעל שמו קרוי כיכר במרכז ירושלים; מוטקה בלום, שהיה יקיר העיר ירושלים; עודד בורלא, חתן פרס ביאליק; יצחק אלכסנדר פרנקל (פרנל) ויעקב איזנשר, שזכו בפרס דיזנגוף היוקרתי, וכמובן של כל ארבעה חתני פרס קסטל: זאב קון ז"ל, יהודה ארמוני, דן לבני ויעקב גילדור, שכולם כבר הציגו תערוכות יחיד במוזיאון שלנו, שזכו לתגובות נלהבות מצד המבקרים מכל רחבי הארץ, ואת החתן הטרי, וולרי קורוב, שאת תערוכתו אנו מתכננים לקיים בשנה הבאה.

אני שמחה במיוחד ששלושה אמנים שמשתתפים בתערוכה – עמיהוד גרין, לרה ברשטיין, ורד חרוש ודניאל פיינזינגר – הם תושבי מעלה אדומים בעצמם; ליסה קיין-המרמן לימדה אמנות באחד מבתי הספר בעיר במשך למעלה מעשרים שנה. המוזיאון לא רק ממוקם במעלה אדומים, הוא אכן המוזיאון של מעלה אדומים, והעירייה תמיד מילאה תפקיד מרכזי בתקצובו. נוסף לתערוכות קבוצתיות של אמנים ושל תלמידי מגמת האמנות בבית הספר דקל וילנאי, אותם מארגן מזה שנים דודו פנסו במסירות אין קץ, ישנם גם אירועים וערבי תרבות לתושבי העיר שנותנים במה לאמנים, בני המקום. בעבר התקיימו בו תערוכות יחיד של אנטולי שמואל שלסט ומיכאל יחילביץ, שניהם תושבי העיר שלנו, וכאמור, גם בתערוכה זו, שהיא תערוכת הדגל של המוזיאון השנה, משתתפים ציירים מקומיים שעשרות שנים מעשירים את חיי התרבות של העיר.

אני נרגשת ושמחה מאוד על כך, רואה למעלה מחמישים יצירות יפות ומעוררות מחשבה, מהן הרכיב אלק, האוצר, את התערוכה, רואה את הקטלוג הנהדר שערך, ואין לי אלא להזמין את כל שוחרי התרבות, את כל הישראלים, שירושלים האחת והיחידה שלנו יקרה להם, להגיע אלינו למעלה אדומים לתערוכה מדהימה במוזיאון מדהים.

"אם אשכחך ירושלים": התערוכה "בירתנו הנצחית" במוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים

חגי ששון, מנכ"ל מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים

התערוכה שתיפתח במוזיאון משה קסטל לאמנות בערב יום ירושלים, ה- 25 במאי 2025, מציגה 58 יצירות, המוקדשות לבירתנו הנצחית, המתעדות את נופיה והמפארות אותה. המספר 58 אינו מקרי, כמובן, ומבטא את מספר שנות קיומה של ירושלים כבירתה המאוחדת של מדינתנו היחידה. ביוני 1967 הצליחו כוחותינו בעוז ובגבורה להגיע למקומות המקודשים ביותר לעם ישראל, ומאז ירושלים חזרה להיות מה שהיא תמיד הייתה בלבבותינו ובמחשבותינו – העיר השלמה והמאוחדת שהיא בירת ישראל, כהגדרת חוק יסוד, שאושר בכנסת ב- 5 באוגוסט 1980 ביוזמת מנחם בגין ז"ל, שכיהן אז כראש הממשלה. עוד ב- 16 באפריל 1949 הכריז מנחם בגין בדיון באספה המכוננת, שלימים הפכה לכנסת הראשונה, כי "בשם הניסיון ההיסטורי ובשם הניסיון שאנחנו שילמנו עבורו בדם לבנו, אנו יכולים, רשאים וחייבים להצהיר: ... ירושלים תהיה בירת ישראל ומדינתו", ואכן כך נהיה וכך יהיה. חתימותיהם של מנחם בגין ז"ל ונשיא המדינה דאז, יצחק נבון ז"ל, חרוטים על חוק זה לנצח. ירושלים האהובה והיחידה שלנו היא הגיבורה הראשית של התערוכה, אותה אנחנו פותחים זה עתה. כבן הדור הראשון שנולדתי וגדלתי בירושלים המאוחדת, אני נרגש על כך במיוחד. המשפחה שלנו הייתה משפחה עם שורשים ציוניים עמוקים, ומה שלא זכו לראות אבות אבותיי, הנני זוכה לחוות כל ימי חיי.

כאשר לפני שנתיים באתי לנהל את המוזיאון ובתהליך המכרז גייסתי את דר' אלק ד' אפשטיין הנמרץ כל כך לתפקיד האוצר, הודענו מיד שאנו נפעל ברוח חזונו של הצייר הלאומי משה קסטל, דהיינו, שהמוזיאון יציג את יצירותיהם של מיטב אמני ישראל, ובו זמנית ישמור על זהותו היהודית ללא משוא פנים וללא ניסיון להתחבא מאחרי קלישאות מעורפלות. לנו, כעם, יש זהות, למדינתנו יש זהות, וגם למוזיאוננו יש זהות, והתערוכה הנוכחית מבטאת אותה בגלוי ובבירור. משה קסטל נולד בירושלים, היא היתה עירו עוד בימי השלטון העותומאני, שלא לדבר על שמחתו וצהלתו בימי איחוד העיר. יצירותיהם של אמנים חשובים שפעלו בירושלים במהלך המאה האחרונה, החל מזאב רבן, לודוויג בלום, יהודה בורלא ושמואל חרובי מוצגות בתערוכה הנוכחית לצידן של אמנים בני דורנו. לכל אחד מאיתנו ירושלים משלו, לכולנו ירושלים אחת.

 תערוכה זו היא למעשה "תערוכת התערוכות" של מוזיאון קסטל. בשנתיים האחרונות קיימנו (בסדר כרונולוגי) תערוכות יחיד של פנחס שער ז"ל, ברוך אלרון ז"ל, יצחק פרנל ז"ל, יהודה ארמוני, זאב קון ז"ל, יוסף אוסטרובסקי ז"ל, דן לבני ויעקב גילדור, ויצירותיהם של כל השמונה משתתפות בתערוכה הנוכחית. ארבעה מתוך האמנים הללו, וגם וולרי קורוב, שאת תערוכתו אנו מקווים לקיים בשנה הבאה, זכו בפרס על תרומה ייחודית לציור ע"ש משה קסטל שיסדנו, וגאווה לנו לראות כאן יצירותיהם של כל חמשת זוכי פרס קסטל. אנו מתכננים לקיים תערוכות יחיד של הציירים שמואל בונה ז"ל, מרדכי אבניאל ז"ל, בנימין קלצל ז"ל, מרדכי ליפקין ז"ל, ארקדי ליבשיץ, מלי לסקר, לרה ברשטיין ואנדריאן ג'ודרו, ואנו שמחים ונרגשים לראות את ציוריהם של כל אחד מהם כבר בתערוכה הנוכחית.

אני מזמין אתכם לחגוג את יום ירושלים בתערוכה מדהימה זו. אני מזמין אתכם למוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים – אחד מהיכלי האמנות החשובים והפעילים היותר בארצנו.

ביטוי ייחודיותה של ירושלים באמנות הישראלית העכשווית

ד"ר אלק ד' אפשטיין, אוצר, מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים

תערוכה זו כוללת 58 יצירות – כמספר השנים שבהן ירושלים המאוחדת היא בירת מדינת ישראל. במידה מסוימת של הכללה ניתן לומר כי התערוכה מתחלקת לשניים: מחצית מן היצירות צוירו בידי אמנים שכבר הלכו לעולמם, אך נחרתו בפנתיאון של האמנות הישראלית (ובהם זאב רבן, לודוויג בלום, יצחק אלכסנדר פרנל, שמואל חרובי, יעקב אייזנשר, דוד רקיע, אברהם בינדר, עודד בורלא, אסתר לוריא ואחרים); המחצית השנייה – על ידי ציירים בני זמננו.

בתערוכה הנוכחית משתתפים עשרים אמנים שגם היום פועלים ומעשירים את האמנות הישראלית ביצירתם. העובדה שכולם בני זמננו אין פירושה שהם שייכים לקבוצה הומוגנית כלשהיא או שעבודותיהם מתאפיינות באחידות סגנונית. ההפך הוא הנכון: כל אחד מהם רואה את ירושלים אחרת, מתמקד באספקטים שונים של עברה ושל ההווה, ויוצר במסגרות של אסכולות וסגנונות ציור שונים.

ציפי ציגלה וולרי קורוב צוללים אל תוך מאות ואלפי שנות היסטוריה, ויוצרים לא נופים אלא יצירות בעלות עומק סימבולי ייחודי, שמקשרות את ההווה לעבר הרחוק, אך לא פחות משמעותי. הכי רחוק בכיוון זה הלכה מלי לסקר, שיצרה במיוחד לתערוכה זו דיפטיך על אהבה קשה עד כמעט בלתי אפשרית לירושלים ובירושלים – בין צעיר יהודי יליד הארץ (לכן הצבר על ראשו, כמובן) לבין תיירת ממדינה זרה, שבאה לירושלים בהשראת צילומים של כיפת הסלע, אך גילתה דרך האהבה גם את ירושלים היהודית, כך שהשיר "כלניות" בביצועה של שושנה דמארי תפס מקום משמעותי למדי בלבה.

בעוד שדן לבני, יעל נויבירט ועמיהוד גרין מבליטים את שלמותה ועוצמתה של העיר העתיקה המוקפת חומה, מציג פטר גלוזברג – שפועל בהשפעת האסכולה האימפרסיוניסטית – את העיר העתיקה כאוורירית, כמעט מרחפת ונשטפת באור שמש. יעקב גילדור יצר קולאז' פנורמי מרשים מתשעה קנבסים נפרדים, שביחד יוצרים שלם הגדול בהרבה מסכום חלקיו. במרכז הפנורמה שלו, כמו גם ביצירות של יצחק פרנל ואנדריאן ז'ודרו, מופיעה כיפת הסלע. לעומתם, עודד פיינגרש צייר את הנוף הפנורמי שמתעלם כליל מן המסגדים על הר הבית, תוך הבלטת ירושלים החדשה, שנבנתה ברובה על ידי התושבים היהודים במהלך מאה השנים האחרונות.

כשהיא נמצאת בירושלים, מנוחה ינקלביץ' פונה, ראשית כל, אל הכותל המערבי; פליקס פורטנוב משוטט בסמטאות העיר העתיקה; אנדריאן ז'ודרו יוצא מחוץ לחומות ועולה להר הזיתים בדרכו לעמק הקדרון וליד אבשלום. לעומתם, ציירים אחרים מתרחקים לגמרי מן העיר העתיקה, שאינה מופיעה כלל בעבודותיהם: יהודה ארמוני מצייר רחוב במושבה הגרמנית ואת מוזיאון ישראל מעל מנזר המצלבה; לרה ברשטיין (וכך גם בנימין קלצל ז"ל) – את שכונת נחלאות; וליסה קיין-המרמן – רחוב בשכונת קריית יובל. ורד חרוש מתארת את הסביבה הקרובה לירושלים כאילו לא השתנתה מאז ימי התנ"ך, ואילו איליה חיניץ' מציג את ירושלים כעיר רבת-גוונים הנותנת מחסה לחסידי דתות ואמונות שונות. דווקא מתוך השונות הזו, כאשר כל היצירות הללו מוצגות יחד בתערוכה הנוכחית, נוצר דיוקן שלם של ירושלים – עיר שאין דומה לה בעולם כולו.