קולות משלהן: תערוכה נשים-אומניות

אוצרים: דר' אלק ד' אפשטיין ואנני אורנשטיין

יום שני, 5 בינואר – יום רביעי, 4 בפברואר 2026
אירוע חגיגי – ביום רביעי, 14 בינואר 2026, בשעה 16.30

בלה לוינזון - חלום בורוד סגול

בת ציון שגאל - מוזיקה

טל דידי - להרגיש שייכת

ליבי וייס - ים סוף

לרה ברשטיין - מדבר יהודה

מריה גרוסבאום - אור נצחי

נורית צין - ירושלים

רינה מרקוס - אביב בחולה

רעות כהן - בין כפתור לתפילה

ורד חרוש - אמא אדמה

ריבה בראון - שיר הפרחים

שרה שור - גן-מקלט

קולות משלהן: נשים יוצרות באמנות הישראלית

דר' אלק ד' אפשטיין, מנהל אמנותי ואוצר
מוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל – מרכז לאמנות יהודית ישראלית

את הדיון בנושא של נשים יוצרות יש להתחיל מן ההתחלה: חשוב להדגיש ולחדד את תרומתן של הציירות שצמחו עוד בתקופת הישוב לאמנות הפיגורטיבית בישראל. אמניות כמו ציונה תג'ר (1900–1988), אנה טיכו (1894–1980), מיליה לאופר (1909–2008), חיה שוורץ (1912–2001), ציפורה ברנר (1917–2010) ואחרות בלטו עוד בימים, בהם מספר האמניות היה מוגבל למדי, והמקצוע נחשב לגברי באופן מובהק. לא הייתי אומר שהיה איזה שהוא סגנון ציור "נשי", מה גם שלציירות עצמן לא היה כל מכנה משותף אמנותי. כך, למשל, ציונה תג'ר, שנסעה להשתלם בפריז כבר באמצע שנות ה-20, ציירה את תל אביב, אליה חזרה בשנת 1929, בסגנון המבוסס על האקספרסיוניזם של אמני אסכולת פריס בימים ההם, בדיוק כמו שעשו גם חיים גליקסברג (1904–1970), מרדכי לבנון (1901–1968) ואחרים. רישומי הנוף העדינים של אנה טיכו לא שונים באופן מהותי מאלה של לאופולד קרקואר (1890–1954), ואילו נופי צפת של חיה שוורץ שונים במידה מסוימת מאלה של יצחק פרנל (1899–1981), יעקב איינשר (1896–1980), מרדכי אבניאל (1900–1989) ומשה קסטל (1909–1991), כמו שסגנונות הציור של כל ארבעתם שונים זה מזה. אפילו על מיליה לאופר, הידועה בעיקר כציירת פרחים, לא ניתן לטעון שזו אמנות "נשית טהורה": גם עבור יהודה רודן (1916–1996), אד אדלר (1917–1996) ויוסל ברגנר (1920–2017) טבע דומם עם פרחים היה אחד הנושאים המרכזיים באמנותם, וציוריה של מיליה לאופר אינם זהים לאף אחד מהם בדיוק כמו שציורי שלושתם שונים מאוד אלה מאלה.

אדגיש זאת: כמו שברת מוריזו (1841–1895) לא המציאה אימפרסיוניזם אחר "משלה", אך הוכיחה שאישה יכולה להיות ציירת אימרסיוניסטית לא פחות טובה מהגברים, כך גם עיקר תרומתן של הציירות היהודיות בתקופת היישוב וראשית המדינה היתה בשבירת המונופול הגברי לעיסוק בציור כמקצוע. עם זאת, אין אף סגנון ציור בו נשים יוצרות בלטו או עסקו יותר מאמנים גברים, ובוודאי שאי אפשר לכנס את הנשים הללו לקבוצה או תנועה אמנותית אחת, תהיה אשר תהיה. כאשר נתקלים ברשימות של הציירות הגדולות ביותר, הן כמעט בוודאות תכללנה את שמותיהן גם של ברת מוריזו, וגם של פרידה קאלו (1907–1954), אבל אין ביניהן כל דמיון אמנותי; יצירותיה של ברת מוריזו דומות לאלה של פייר-אוגוסט רנואר (1841–1919), אך שונות כמרחק בין שמיים לארץ מאלה של פרידה קאלו. כך גם באמנות הישראלית: לא ניתן לבסס טענה על דמיון כלשהו בין עבודותיהן של ציונה תג'ר לאלה של אנה טיכו.

כאשר בקיץ 1948 נולדה התנועה "אופקים חדשים", שהסיטה את האמנות הישראלית מהפסים הפיגורטיביים למסלול המופשט, כל חבריה המרכזיים, ללא אף יוצא מן הכלל, היו גברים. אולם, בהמשך באמנות המופשטת בלטו גם כמה ציירות, ביניהן לאה ניקל (1918–2005), אביבה אורי (1922–1989), חגית לאלו (1931–1961), אתי לב (1941–2020) ואחרות. כלת פרס ישראל לציור לשנת 1995 לאה ניקל, אולי הדמות החשובה ביותר במופשט הלירי בישראל, עשתה קריירה מתוך פיתוח שפה אישית של צבע ותנועה. היא הושפעה מציירי האוונגרד, אותם פגשה ואת עבודותיהם ראתה במהלך שנים רבות בהן התגוררה בפריס ובניו-יורק. בציוריה יש תנועה חופשית של צבעים וכתמים, אך גם הרהור מתמיד על מהו גבול הציור, מהי נוכחות ומהי היעדרות, אך כל זה נכון באותה מידה גם לגבי ציירים ישראלים שבלטו בסגנון המופשט הלירי והאקספרסיוניזם המופשט כמו יוסף זריצקי (1891–1985), אביגדור סטימצקי (1908–1989) ואריה ארוך (1908–1974). לא ניתן לטעון שהיצירות המופשטות של מישהו מן הציירות שהוזכרו לעיל פואטי ולירי יותר (תכונות נשיות יותר, כביכול) מאלה של זריצקי וסטימצקי. לאה ניקל, אביבה אורי, חגית לאלו, אתי לב וכמה ציירות אחרות תרמו תרומה משמעותית למדי להתפתחות האמנות המופשטת בישראל, אך גם במקרה זה אטען שאין ביניהן כל מכנה משותף – ושהאמנות שלהן לא ניתנת להגדרה כ"נשית".

לעיתים נשמעת הטענה כאילו התאבדותה של חגית לאלו מהווה הוכחה לתחושות יאוש מיוחדות, שאפיינו דווקא את הנשים האמניות בעולם שכמעט כולו היה גברי, אך בואו נזכור בצער את שמותיהם של הצייר יפים לדיז'ינסקי (1911–1982) ושל הפסל יוסף תגר (1923–1992), שגם הם שמו קץ לחחייהם כאשר הרגישו יאוש והיעדר עניין של החברה הסובבת באמנותם. רשימה ארוכה של האמנים שהתאבדו כוללת, בין היתר, את שמותיהם של וינסנט ואן גוך (1853–1890), ז'ול פסקין (1885–1930) ומארק רותקו (1903–1970); טרגדיות אלה לא ניתנות להסבר מגדרי.

אמדאו מודיליאני ומארק רותקו הוכיחו שלא על כל צייר ממוצא יהודי אפשר לומר שהוא יצר אמנות יהודית במהותה, וכך גם לא על כל ציירת אפשר לומר שהיא יוצרת "אמנות נשית". אפשר במידה רבה של הכללה לומר שכבר כמה עשורים מקצוע הציור עובר את תהליך הפמיניזציה. גם אם נגביל את עצמנו לציור בלבד, נשים רבות בנות זמנינו מצטינות בו, ביניהן סיגל צברי, מיכל נאמן, נעמי בריקמן, דגנית ברסט, רוני טהרלב, נורית דוד, אורית אקטע, זואי סבר, דינה קופלמן, נטעלי שלוסר, והרשימה עוד ארוכה מאוד. הן ביססו את מעמדן, זכו בכל הפרסים המרכזיים, מפרס שיף לאמנות ריאליסטית ופיגורטיבית עד לפרס רפופורט לאמן בכיר, מפרס דיזנגוף לאמנויות הפלסטיות עד לפרס מפעל חיים ע"ש מרדכי איש-שלום לאמני ירושלים וכו'; מיכל נאמן אף זכתה בשנת 2014 בפרס ישראל לציור. גם בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות איכותיות רבות. אם נרחיב את הדיון ונכלול בו גם את האמניות שעוסקות במיצבים (אינסטלציות), פיסול עכשווי, אמנות נאו-מושגית, צילום ווידאו ארט, מספרן של נשים בקרב דמויות המפתח בשדה זה יגדל עוד יותר, ובאופן משמעותי. בקרב רבות מהאמניות העכשוויות ישנו דגש מכוון על הנושאים הפמיניסטיים, חשוב להן לא רק להיות נשים אומניות אלא גם ליצור במודע אמנות פמיניסטית, פחות או יותר רדיקלית. האמנות העכשווית פחות רואה את עצמה כעוסקת ביופי, אלא בביקורת תרבותית וחברתית ובפירוק מרכיבי הזהות, תוך התייחסות מכוונת לשפה, גבולות, נושאים לאומיים, עדתיים, דתיים ומגדריים.

עם זאת, עדיין ישנן, כמובן, נשים מוכשרות ומשכילות שממשיכות מסורת קלאסית זו או אחרת של הציור (ומפרספקטיבה של היום, האסכולה האקדמיסטית וזו האימפרסיוניסטית והפוסט-אימפרסיוניסטית, שהוצגה לפני מאה חמישים שנה ב- Salon des refusés – שתיהן קלאסיות כמעט באותה מידה), ונראה שבמציאות העכשווית דווקא נשים אלה מפגינות מידה גדולה של אומץ: כאשר רוב החוקרות והחוקרים כבר "קברו" את הציור כמיצג מיושן, שזמנו, כביכול, עבר, הן מוכיחות שוב ושוב את הרלוונטיות של האמנות החדשה שממשיכה את המסורת התרבותית ולא מתנערת ממנה. שוב, כאלה יש לא רק ציירות אלא גם ציירים,אם כי כעת אין כבר ספק בזכותן של נשים להביע את זהותן המגדרית ביצירותיהן. אין כל תחום באמנות שחסום בפני נשים, נשים יכולות להביע את עצמן, בדיוק כמו גברים, בכל סגנון ובכל דרך, ופתיחות ופלורליזם אלה, שבאים לידי ביטוי גם בתערוכה הנוכחית, הם ערכים חשובים מאוד, אותם  הכרחי לשמר. 

תערוכת "קולות משלהן":  נשים אמניות במוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים

נשים אמניות רבות דיברו על המאבק הפנימי שקדם לתחילת דרכן, ולעיתים ליווה אותן שנים רבות: האם יש לי משהו לתרום? האם יש לי קול משלי? תהליך גילוי העצמי לוקח זמן. לא רק להגיד "אני מספיק טובה", אלא להאמין: "יש לי כוח ליצור מתוך עצמי ולהעשיר את העולם סביבי".

בנובמבר 2025 התקיימה בבית הכנסת "פני שמואל" במצפה נבו תערוכת אמניות, אשר גרות ועובדות במעלה אדומים, אותה ארגנו ליבי וייס וג'יימי יצחקיאן. הרגשתי מיד שהיוצרות חייבות להגיע למוזיאון: לקבל הכרה רשמית, להתמקצע, ולחבר את קהילת האמנים יחד. בעזרתו של יואל גוברמן יצרתי קשר עם מ"מ וסגנית ראש העיר רחל הר זהב. היא העבירה לי ישירות את הטלפון של ד"ר אלק ד' אפשטיין: "לכי על זה!". נפגשנו מיד, וכבר באותו הערב אלק, לאחר שדיבר עם חגי ששון, מנכ"ל המוזיאון, אישר לקיים את התערוכה. כתבנו והפצנו קול קורא שפורסם בעיתון "זמן מעלה", באתר המוזיאון וברשתות החברתיות. מתוך למעלה ממאה יצירות שהוגשו לנו לשיפוט כדי להיכלל בתערוכה, אישרנו 65 יצירות של 22 יוצרות.

יוזמת "במה לאשה", בראשה אני עומדת, עוזרת לנשים לגלות, ולפתח ולחדד את מי שהן על הבמה, ומחוצה לה. משנת 2006, ומאז שהמיזם הוקם ב- 2010, זכיתי לתת במה ללמעלה מ- 500 יוצרות והפקתי מעל 100 אירועים בירושלים, בית שמש ומעלה אדומים. במשך שנתיים הפקתי במעלה אדומים תוכנית רדיו Spotlight on Women Radio במטרה לקדם את הקול הנשי במדיה. זו הפעם הראשונה שאני אוצרת תערוכה. עוד חלום שהתגשם עבורי ועבור היוצרות המשתתפות, שאחדות מהן מציגות לראשונה במוזיאון כלשהו, ואני שמחה מאוד בשמחתן.

האם תמונת מדבר יהודה של ציירת אישה היא בהכרח נשית? ממש לא. לעומת זאת, עבודות כמו אלה של טל דידי, רעות כהן וורד חרוש, המוצגות בתערוכה הנוכחית, הן נשיות במובהק; אף גבר לא היה מצייר כך. לא כל תמונה שציירה אישה היא אמנות נשית, אבל לכל אישה יש זכות להציג אמנות שהיא גם נשית במובהק.

זה הקו לו נשארנו נאמנים בתערוכה: פתיחות ופלורליזם. יש בתערוכה זו יצירות איכותיות למדי כמו אלה של ליבי וויס ("חלום יוסף", "ים סוף" ו"מגדל דוד") ושל לרה ברשטיין ("ערב במדבר יהודה", "לילה במעלה אדומים" ו"נמל יפו"), שאינן נשיות במובהק, ולצידן יצירות ממבט נשי מובהק כמו אלה של ורד חרוש ("אמא אדמה"), רעות כהן ("בין כפתור לתפילה") וטל דידי ("להרגיש שייכת"). אנו עומדים על זכותה של כל אמנית להתבטא בדרכה.

אני מבקשת להודות לרחל הר זהב על התמיכה מראשית הדרך, לכל היוצרות על כך שהסכימו להיענות לאתגר בפרק זמן מאוד מוגבל, לליבי וייס ולשרה טובה (ג'יימי) יצחקיאן, שעברו איתי את כל הדרך הזאת ומשתתפות בעצמן בתערוכה זו, ולכל צוות המוזיאון העירוני הנפלא שלנו שפתח בפנינו את שעריו וגילה נכונות מתמדת לעשות הכל כדי שתערוכה זו תצליח – ובגדול. תודה לבעלי, משפחתי וכמובן לה' יתברך שעוזר לי לגלות, לפתח ולחדד את הייעוד שלי לעולם.

באהבה ובהערכה,

אנני אורנשטיין