פניני האמנות הישראלית מאוסף של דר' אלכס גיזונטרמן

אוצר ועורך הקטלוג – דר' אלק ד' אפשטיין
פתיחה לקהל במסגרת "ביקור מקדים" – יום ראשון, 2 בנובמבר 2025
אירוע חגיגי והשקת הקטלוג – ביום רביעי, 19 בנובמבר 2025, בשעה 17.00
אירוע חגיגי של נעילת התערוכה – ביום רביעי, 21 בינואר 2026, בשעה 17.00

נפתלי בזם (1924–2018) – אהבה נצחית

יצחק פרנל (1899–1981) – רב עם ספר תורה

יעקב וכסלר (1912–1995) – שיחה בבית קפה

יוסל ברגנר (1920–2017) – שני כליזמרים

דוד הנדלר (1904–1984) – אם וילד

מאיר פיצ'חדזה (1955–2010) – אישה עם פרפר

יוסף קוסונוגי (1908–1981) – אישה צעירה ליד כן ציור

גרשון קניספל (1932–2018) – כנר

אליהו סיגד (סיגרד) (1901–1975) – אישה עם זר פרחים

צבי שור (1898–1979) – טבע דומם עם פירות ופרחים

לודוויג בלום (1891–1974) – ירושלים, רחוב בעיר העתיקה

אלברט גולדמן (1922–2011) – רועה צאן

אוסף מילים על אוסף ציורים

 דר' אלכס גיזונטרמן

נולדתי בעיר קייב, זו עיר עם הסטוריה בת מעל אלף שנים. אך עוד לפני ההסטוריה, שלט בעיר הזו הטבע, שבכשרון רב פרס בעיר את עצי הערמונים והקפיד על הופעה מרשימה של כל אחת מעונות השנה. האביב הירוק והפורח קיבל את שמשיות הקיץ, שהתחלפה בשלכת זהובה ובחורף... החורף הטעה אותי. תוך לילה הכל התכסה בסדין לבן. בדרך לגן ראיתי דמיון בין השלג לאהבתי הגדולה – סוכר. אהבתי אותו על הלחם וגם פשוט בכפית. אז חלמתי שסביבי יש אין סוף סוכר. בזמן הטיול בחצר אכלתי את השלג,  עם צפיה להרגיש מתיקות. ואז הגיעה דלקת גרון שהשאירה אותי בבית. כל הצעצועים שלי מוקמו בשני ארגזים וכבר הכרתי אותם היטב. בזמן חופשת מחלה חיפשתי משהו חדש וגיליתי אוצר בארונו של אבי- אלבומי בולים. מגוון חתיכות צבעוניות של נייר, שהיפות שבהן היו באלבום אומנות. התבוננתי ולמדתי את שמות הציירים. לפעמים הציירים עצמם הופיעו על הבולים, אז דאגתי להצמיד את  הצייר ליצירתו , כאילו שאני מתקן איזשהו עוול. 

בקיץ היעד הקבוע שלנו היתה פאודוסיה, שעל גדות הים השחור. שם הכרתי את המושג חוף ים וגם את המושג מוזיאון, זאת בזכות ביתו של הצייר איוון אייבזובסקי. ציוריו הגדולים נראו אמיתיים, כאילו שרק המסגרת עוצרת את המציאות. את הקיץ של שנת 1986 כבר ביליתי במקום אחר. קדם לכך אסון צ'רנוביל וסבי וסבתי דאגו להבריח אותי למוסקבה. בהיותי בן שש מצאנו את עצמנו בחדר של דירה משותפת, בלי אף משחק.  אז מדי יום הלכנו אל תיאטרון הבובות על שם אוברזצוב, להתבונן בשעון  שניצב על הקיר, עם שתים עשרה דמויות המתעוררות לחיים בשעה 12:00. הן היו המשחק שלי, הן היו החברים שלי.        

            אחרי חזרתנו לקייב לקחתי על עצמי את האתגר של רכיבה על אופניים. תרגלתי את הרכיבה ואת הנפילות בפארק הקרוב לביתנו אשר משך אותי אליו באופן לא מודע, קראו לו באבי יאר. אמי היתה מנויה בתקופה זו על גליון "משפחה ובית ספר", שהעמוד האחרון שלו היה מוקדש ליצירת אומנות. אני עקבתי אחר כל דבר שהופיע בתיבת מכתבים שלנו ובגליון החודשי מצאתי לי עניין משלי; גזרתי ואספתי את הדפים עם יצירות אומנות. האוסף הופסק בגלל עזיבה נוספת, הפעם סופית.

הייתי בן 10 כאשר עלינו לישראל והתחלתי לאסוף חוויות של עולה חדש. שלושים שנה לאחר מכן גיליתי מדוע אספתי אותן. בהיותי פסיכיאטר ילדים נחשפתי לאין ספור סיפורים והצטערתי שאין לי כישרון כתיבה כמו של המורה הנערץ עלי צ'כוב. אבל פגשתי בן אדם כשרוני אחר, המשורר יהודה אטלס שאסף סיפורים על קשיים בהם נתקלים בני נוער לטובת ספר השירים שהוא כתב. באחת מפגישתנו, אחרי שסיפקתי לו חומר לשירים חדשים, עסקנו בספרו המפורסם "והילד הזה הוא אני".  אז סיפרתי על עצמי, ומה שסיפרתי, עם תוספות קטנות,  הפך לשיר על המסע שלי. עוד לפני שהמסע התחיל, הספקתי לראות בקייב את ההצגה "כנר על הגג" ומאז חיפשתי הזדמנות לראות הצגות. בהצגה שראיתי עם אורנה פורת, התרשמתי כל כך מדמותה ששלחתי לה מכתב עם דברי הערכה. בתגובה קיבלתי תשובה על פני גלויה עם ציורו של רמברנט. התבוננתי הרבה בשני הצדדים של הגלויה והחלטתי בכל ביקור שלי במוזיאון לקנות למזכרת גלויה עם הציור שהכי אהבתי.

לפני שהפכתי לפסיכיאטר ילדים, היה עוד פרק בחיי – לימודי רפואה באיטליה. התגוררתי בעיר פרארה, בבניין של גטו המופיע בסרט זוכה פרס האוסקר "גן פינצי קונטיני". באיטליה אומנות היא אחד ממרכיבי האוויר. סופגים אותה בהליכה ברחוב, ברכיבה על אופניים וכמובן בגיחות למוזיאונים.  בהפסקות מהלימודים הייתי קופץ לחנויות ספרי יד שניה. פינקתי את עצמי בספרי אומנות, ושוב  היו לי תמונות צבעוניות, חברים זמינים. אך חוץ מלימודים הסטודנט צריך גם לעבוד. בין היתר, מצאתי הזדמנות להחזיר לאיטליה קצת, על כל מאות השנים של היסטוריה ויצירה שבנדיבות נפרשו בפניי. בעיר סאלו, בה הוקמה בזמנו הרפובליקה הפשיסטית של מוסוליני, העברתי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית. את התואר שלי קיבלתי באולם על שם סטודנט אחר מאותה האוניברסיטה, שהיה חבר ותיק שלי, מהציור על בול ששמרתי מאז השתלטותי על האלבומים של אבא. החבר הוא ניקולאוס קופרניקוס, שבמאמר קצר טען שבעצם כוכבי לכת הם אלה שמקיפים את השמש. 

אחרי שחזרתי לארץ, טיילתי עם אמי ביריד  והתבוננתי בציורים. את אחד מהם אמי קנתה לי בתור מתנה על קבלת התואר. אז התחלתי להתעניין בציור וקראתי על הגלריות הקיימות ועל המכירות של ציורים. השגתי קטלוגים ודפדפתי בהם בתורנויות הארוכות של תקופת ההתמחות. הציור הראשון שרכשתי ושהתחיל את האוסף שלי הוא היקר ביותר ללבי עד היום. הוא משקף את אותה העצבות שהיא חלק מהמורשת של העם היהודי, לצד ההומור, לצד המסורת ולצד הערבות ההדדית. הצייר מאוריצי טרמבץ' נספה בשואה.  הרגשתי שלתלות את הציור שלו על הקיר זה להחיות אותו ואת הדמויות שלו. לא הסתפקתי ברכישת הציור אלא התחלתי לטפל בו.  לקחתי אותו לניקוי, לתיקון פגם ולכיסוי מגן. תיקנתי והגנתי, הענקתי לציור את מה שהצייר לא זכה לו. והייתי מאוד שבע רצון. אז המשכתי לתור אחר ציורים נוספים. בתור רווק שהתגורר בגפו, עסקתי רבות במורשת, אם זה ע"י עבודה מסורה על עץ היוחסין המשפחתי, התנדבות עם ניצולי שואה ופעילות סביב הנצחת השואה. באותה תקופה הציורים שרכשתי לא היו שונים בתוכן – יהודים עצובים. כעבור עשור הסטטוס המשפחתי השתנה. בגיל ארבעים התחתנתי ותוך חמש  שנים נולדו לי שלשה בנים. זה שינה הכל בשבילי, אפילו כוכבי לכת נעו אחרת, על פי נוסחה שטרם נחשפה. גם תוכן הציורים השתנה. האוסף התגוון בדמויות אבסטרקטיות, טבע דומם, נופים. כמו שאני נותן העדפה למוצרי כחול לבן, כך בחרתי להתמקד בציירים הישראלים. אף אחד מהם לא נשאר במקום בו נולד. חלקם נמלטו מרדיפות, חלקם היו לוחמים. ובזמן שלום הם  נדדו בין הארצות בחיפוש המראות המצוירים והמציאותיים על מנת לזכך את סגנונם ולערבב את תחושותיהם עם תוצרי הטבע – זוית של ענף, קמטי פנים. תחנת ביניים או התחנה הסופית שלהם היתה ישראל. אך באוסף שלי יש גם  יוצא דופן – ציור קטן מאוד של אייבזובסקי, כי איך אתן למה שהיה פשוט לחלוף? ואם יום אחד שלג יכסה את ישראל, אבדוק אם הוא מתוק.

האמנות הפיגורטיבית במיטבה:
תערוכת יצירות מאוסף דר' אלכס גיזונטרמן

דר' אלק ד' אפשטיין,
מנהל אמנותי ואוצר,
מוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית ע"ש הצייר משה קסטל במעלה אדומים

התערוכה הנוכחית מציגה אוסף קטן יחסית, אך איכותי מאוד, שהשאיל למוזיאון דר' אלכס גיזונטרמן. הוא נולד באוקראינה, גדל בישראל, למד רפואה באיטליה, חזר ארצה, והביוגרפיה האישית שלו היא דוגמה להצלחה מסחררת של עולה שנת ה-1990, שמגיע למוזיאון לאמנות יהודית-ישראלית עם אוסף יצירות שבודדים שבבודדים בקרב ילידי הארץ יכולים להתגאות בכזה. בכמה מן התערוכות שלנו השתתפו יצירות מן האוסף של אלי שכטר, גם הוא עולה שנת ה- 1990, ואני שמח מאוד לראות את האנשים, שכמוני באו מרקע תרבותי אחר והתחילו את דרכם בארץ חסרי כל – והתאהבו באמנות הישראלית, וכעת תורמים ממה שרכשו במיטב כספם להרחבת האופקים ולהנאה של כלל הציבור.

יצירותיהם האחרות של חלק מן האמנים המיוצגים באוסף של דר' גיזונטרמן כבר התארחו במוזיאון שלנו בשנתיים האחרונות: שלוש יצירות של נפתלי בזם כיכבו השנה בתערוכה "לשרוד כדי ליצור: 18 אמנים ישראלים – ניצולי השואה", ואילו יצירה מרשימה של לודוויג בלום – בתערוכה "בירתנו הנצחית: ירושלים באמנות הישראלית". למעלה מארבעים ציורים של יצחק-אלכסנדר פרנל הוצגו בתערוכת היחיד שלו "מאודסה דרך פריס לרובע האמנים בצפת", אותה קיימנו לכבוד יובל ה- 125 של צייר חשוב זה. בנוסף, היצירות הגרפיות של יצחק פרנל – ושל עוד שבעה אמנים – מאנה כץ, אהרון גלעדי, דוד הנדלר, יוסי שטרן, משה ברנשטיין, אלברט גולדמן ונפתלי בזם – הוצגו אשתקד בתערוכה "דיוקן עצמאי: דמות ונפש הצייר באמנות הישראלית". אולם, האוסף הנוכחי כולל עבודות שמן מייצגות של מרבית הציירים הללו, וכך המבקרים שלנו יעשירו בצורה ניכרת את הבנתם בנוגע לעולמותיהם האמנותיים של הציירים הללו, וכמה טוב שכך. אחדים מהם הלכו לעולמם לפני יותר מחמישים (לודוויג בלום) או אף שישים (מאנה כץ) שנה, ואילו אחרים (נפתלי בזם, למשל) – בעשור האחרון. יהיה המרחק ההיסטורי בינינו לבינם אשר יהיה, האמנים הללו לא איבדו מחשיבותם, ויצירותיהם בוודאי ראויות לתצוגה מוזיאלית.

חלק מן האמנים מתארחים במוזיאון לראשונה, ביניהם ארבעה ציירים – יעקב וכסלר, אביגדור סטמצקי, מרסל ינקו וצבי מאירוביץ – שיחד עם משה קסטל, היו חברים בעשור הראשון לאחר קום המדינה בקבוצה "אופקים חדשים". זו הזדמנות נדירה וחשובה למבקרים שלנו לראות את יצירותיהם של ידידי משה קסטל לצד יצירותיו בתצוגת הקבע של המוזיאון.

קשה מאוד לאספן די צעיר (ודר' גיזונטרמן הוא בן 45 בלבד) למצוא יצירות שהן בין הטובות ביותר של האמן: עבודות כאלה בדרך כלל שמורות אצל היורשים, במוזיאונים או אצל האספנים הוותיקים. משום כך אני שמח במיוחד לציין שחמש יצירות של יצחק פרנל, יעקב וכסלר, צבי שור וגרשון קניספל, המוצגות בתערוכה הנוכחית, הן בין הטובות ביותר של האמנים הללו. סבורני שראוי שיצירות אלה מן האוסף הנוכחי תשתתפנה בכל תערוכה עתידית של האמנים הללו, כי יש להן ערך מוזיאלי ברור.

אוסף זה מוכיח שוב, כמו גם התערוכות הקודמות שאצרתי במוזיאון, כי בישראל עבדו ציירים מדהימים שדי נשכחו שלא בצדק. אני מבקש להודות מקרב לב לדר' אלכס גיזונטרמן על כך שהוא תורם להחזרתם לקידמת הבמה האמנותית – ומזמין את כולם לתערוכה.