אוצרים: דר' אלק ד' אפשטיין ונועם מועלם יוסף
יום חמישי, 6 בנובמבר 2025 – יום חמישי, 25 בדצמבר 2025
אירוע חגיגי והשקת הקטלוג – ביום רביעי, 19 בנובמבר 2025, בשעה 17.00
דיוקנו של מאיר דיקשטיין, אב האמן. אוסף משפחת האמן
דיוקנה של נחמה, אשת האמן. אוסף משפחת האמן
דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי. אוסף משפחת האמן
סמטה בעיר העתיקה בצפת. אוסף נועם מועלם יוסף
בבית הכנסת בצפת. אוסף נועם מועלם יוסף
קבר האר"י הקדוש, צפת. אוסף נועם מועלם יוסף
הר ציון, ירושלים. אוסף נועם מועלם יוסף
ירושלים בשקיעה. אוסף יואב סלומון
הכינרת. אוסף דן בירנבוים
נוף טבריה וכינרת. אוסף דן בירנבוים
פרחים באגרטל. אוסף נועם מועלם יוסף
נוף עירוני. אוסף נועם מועלם יוסף
הסבא שלנו, מרדכי (מוניה) אבניאל – אדם, חלוץ ואמן
עילית שטנגל ויואב סלומון
כשאנחנו מביטים היום בציוריו של סבא, נדמה לנו שאנחנו רואים לא רק נופים, אלא את חייו עצמם. קווי האור, שכבות הצבע, ההרים, השדות והים – כולם חלקים מסיפור ארוך של אדם שהיה תערובת נדירה של נחישות, רוחב דעת, ענווה ואהבת אדם.
הוא היה אמן ולוחם, משפטן ומורה, חלוץ ובונה, ובעיקר אדם שהאמין שלחיים יש יופי ומשמעות רק כשהם עומדים לשירות רעיון גדול ממנו.
סבא נולד בשנת 1900 בעיירה פריצ'י שבפלך הומל, בבלארוס של היום. סבו היה רב וראש ישיבה, ואביו איש רחב אופקים ששילב אמונה ותבונה. כבר בילדותו ניכרה בו רגישות ליופי וליצירה, וכנער נשלח ללמוד באקדמיה לאמנות ביקטרינבורג שברוסיה – מסלול נדיר לבן למשפחה יהודית שומרת מצוות.
במקביל ללימודים נמשך לפעילות ציונית, נאסר בשל כך, וכשהשתחרר עמד בראש קבוצת חלוצים במסע בן שנה בדרך לארץ-ישראל. הם צעדו ברגל רוב הדרך, חלוצים צעירים שביקשו לבנות מולדת מלב ונשמה.
עם הגעתם ארצה בשנת 1921, הקבוצה עבדה בחקלאות, ב"פרדס גולדברג" (תל השומר של היום).
בתערוכה בתל אביב פגש את פרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל", שהבחין בכישרונו והפציר בו להצטרף למוסד. סבא נעתר רק אחרי שקבוצת החלוצים הסכימה להפצרותיו של פרופסור שץ. ב"בצלאל" למד, לימד ויצר פיסול זעיר, הדפסי עץ ורישומים. הסיבה שעבר למדיה זו הייתה שהוא התקשה להתרגל לאור של ארץ-ישראל שהיה שונה לחלוטין מזה של רוסיה. שנים אחר כך ניהל את המחלקה לפיסול זעיר בירושלים, ושילב בין דיוק של אמן לאומץ של מחנך. רק לאחר כעשור, כשגופו ואור עיניו התרגלו לאור הארץ, חזר לצייר.
בצד המעשי של הבטחת הפרנסה הוא למד משפטים והוסמך כעורך דין.
סבא היה מראשוני הרוויזיוניסטים, חבר "ברית הבריונים" ועורך עיתון "הירדן". יחד עם סבתא שלנו, נחמה – העזר כנגדו תמיד – פתח את ביתו בפני לוחמי חירות ישראל ונאשמי "משפט רצח ארלוזורוב". הוא שילם על כך מחיר אישי, נאלץ לסגור את משרדו בירושלים, ועבר עם משפחתו לחיפה, שם עבד במשרדו של עורך הדין ד"ר וינשל.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כשצבאו של רומל התקדם בצפון אפריקה בכיוון לארץ-ישראל, וכאן הכינו ביצורים ואת "מוסה דאג על הכרמל", הוא ראה את המתרחש ואמר "אל עלמין יהיה להם בית עלמין". לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר מועצת עיריית חיפה מטעם תנועת החרות, ושיתף פעולה עם ראש העיר אבא חושי חרף הפערים האידיאולוגיים. הוא פעל להקמת מוזיאוני חיפה ואף עמד בראשם שנים אחדות – שוב, חיבור בין רוח למעשה.
כבר בסוף שנות החמישים הוא דיבר על הצורך לחצוב מנהרה מתחת להר הכרמל – רעיון שנראה דמיוני והפך למציאות כעבור חמישים שנה. הוא אף נמנה עם מקימי קריית האמנים בצפת ועמד בראשה במשך שנים, תומך באמנים צעירים באותה נדיבות של מי שמאמין שהתרבות היא כוח יוצר של עם.
כמו ביצירתו, גם בחייו האישיים ניכרו עומק ואיזון. הוא וסבתא נחמה היו ישות אחת – "נחמה ומוניה", אי אפשר היה לחשוב על האחד בלי השנייה. היא ליוותה אותו בכל מסע ובכל מפעל, והוא אהב בה את שקטה, את תבונתה ואת אמונתה. כשנפטרה, נשבר ליבו; איתה הלך החלק שבתוכו החזיק את האש, עד שהלך גם הוא.
כשאנחנו מביטים היום ביצירותיו, אנו שומעים בהן את קולו הנינוח, את עין המתבונן שלו, ואת האמונה הפשוטה שבין אדם לאדמתו קיים דיאלוג של אהבה. הוא לימד אותנו שיצירה איננה רק מעשה אמנות – היא דרך חיים.
בין חומר לצבע, בין מילה למעשה, מרדכי אבניאל הותיר לנו מורשת של יופי, של אחריות ושל אמונה באדם ובארץ הזאת. זוהי דרכו של סבא שלנו – דרכו של אדם שבשקט, בעקשנות ובאהבה טהורה הותיר חותם ששורשיו באדמה ואורו בשמים.
*
מאקספרסיוניזם למופשט הלירי: על אמנותו של מרדכי אבניאל
דר' אלק ד' אפשטיין
מרדכי דיקשטיין (לימים – אבניאל) נולד לפני 125 שנה, ב- 31 ביולי 1900, בעיירה קטנה פאריצ'י ברוסיה הלבנה, בה היוו היהודים את מרבית תושביה. סביר להניח שהקרבות והפוגרומים בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הם שגלגלו את המשפחה – ככל הנראה, בשנת 1917 – לעיר יקטרינבורג בהרי אורל, הנמצאת במרחק של למעלה מאלפיים קילומטרים מפאריצ'י. מרדכי דיקשטיין היה אחד מ"צעירי ציון" – תנועה עממית של יהודים ציונים צעירים שהדגישה ציונות מעשית של עלייה, חלוציות ותחיית התרבות העברית, כך שטבעי למדי שעל אף כל המגבלות והאיסורים הגיע בשנת 1921 לארץ-ישראל – ונשאר כאן עד מותו ב- 12 באוקטובר 1989. במאמרים אחרים בספר זה מתוארות תולדות חייו המרתקים, לכן בדבריי אגביל את עצמי למורשתו האמנותית, שטרם זכתה להכרה הראויה לה.
הוא התחיל כאמן פורטרטים, שביניהם יש מוצלחים יותר ויש פחות; מעולם לא צייר, ככל הנראה, אף טבע דומם; ציוריו המוכרים ביותר של אבניאל הינם ציורי הנוף, להם נשאר נאמן לאורך כל שנות חייו. גם בציורי האקוורל וגם בציורי השמן של אבניאל (וממש מדהים כמה שהאקוורלים שלו נראים כאילו צויירו בצבעי השמן) נבנה הנוף בצבעים עדינים וכמעט שקופים, שכאילו מרחפים על גבי הבד או הנייר בשקיפותם, ומתמזגים בעדינות אלו באלו. האדמה נפגשת בציור עם השמיים במפגש שאינו חד, וקשה לעיתים להבחין היכן נפסקת האדמה ומתחילים השמים, כך שנוצרת בציוריו הטובים ביותר תחושת עומק אינסופי. האור בציוריו, לרוב, איננו האור הים-תיכוני החזק והלבן, אלא אור אחר, רך יותר, אותו ניתן לתפוס רק במהלך שעות בודדות בתחילת או סוף היום. אצל אבניאל אין בדרך כלל נקודה מרכזית שסביבה בנוי הציור, אלא מיזוג של כל הפרטים לכדי תנועה שלמה היוצרת הרמוניה. ככל שחלף הזמן, אבניאל עבר את הדרך מאמנות פיגורטיבית, אותה ניתן לשייך אל הזרם האקספרסיוניסטי, לציורים בסגנון האימפרסיוניסטי, ומשם – למופשט הלירי. הנוף ביצירותיו אינו "מועתק" כמו שהוא, אלא הופך לנקודת מוצא או להשראה. כפי שציין בצדק אורן שץ במאמרו על האמן, "אבניאל איננו מצייר את העצמים שבטבע, אלא את האוויר והאור שסביבם, אך גם כאשר הציור כמעט מופשט, עדיין לא נעלם מתוכו הנוף ממנו צמח".
נדמה כי אין עיר באמנות הישראלית שזכתה ליותר תשומת לב, עיבוד, אידיאליזציה, או ריבוי משמעויות כמו צפת. עיר הקבלה, הסמטאות, קברי הצדיקים והאור הרוחני הפכה לא רק לאתר צליינות דתי או תרבותי, אלא גם לזירה ציורית טעונה. יצחק פרנל (פרנקל), משה קסטל, מרדכי לבנון, יעקב אייזנשר ומיליה לאופר הם רק חלק מן היוצרים שנשאו עיניהם לעיר הזאת – ולמעשה, לכל אחד מהם הייתה צפת מעט אחרת; וכך גם למרדכי אבניאל, אם כי לעיתים דומה לזו של יצחק פרנל (פרנקל, 1899–1981), שהיה מבוגר ממנו בשנה, גדל גם הוא במשפחה יהודית דתית באימפריה הרוסית והגיע לארץ-ישראל שנה לפניו. בדומה למרבית חבריו האמנים שצעדו ברחובותיה של צפת מדי יום, גם אבניאל הגיע לעיר הזאת כחולם, כמתבונן, כמי שמחפש מיתוס. בציוריו אין תיאטרליות או התרסה נגד הזמן, אך יש תיעוד רגשי ומלא אור. הוא כמעט "הלל" את גגות האבן או את הרקע ההררי, התעכב על הסדקים בקירות, על שערים שדהו, על השקט הדחוס של חצר חרדית בשעות הצהריים. הוא צייר בצניעות עמוקה, מתוך מבט אוהב אך מפוכח. הוא לא התבונן בעיר כעל חיזיון זר שיש להכניסו לקאנון, אלא כעל מקום שהוא חלק ממנו, שהוא נושא אותו בגופו; זאת כנראה הסיבה שיצירותיו נשארות בזיכרון הצופה זמן רב.
כאשר בוחנים את המורשת האמנותית של אבניאל, אני חושב שייחודיותו כאמן יותר מכל מפגינה את עצמה בציורי ירושלים, מחד, וציורי הים (כולל אלה של הכינרת), מאידך.
כמעט כל אמני ארץ-ישראל ציירו את ירושלים, אך אבניאל עשה זאת בדרך ייחודית משלו, מה שנהיה ברור בתערוכה "בירתנו הנצחית: ירושלים באמנות הישראלית", אותה אצרתי במוזיאון לפני כמה חודשים. יצירות נוף ירושלים מאת מרדכי אבניאל חושפות בפנינו אמן שצומח מתוך הרוח האימפרסיוניסטית, אך מבקש לפרוץ את גבולותיה אל עבר תחום שבו האור אינו רק נתון טבעי, אלא תופעה פנימית – כמעט מיסטית – של הזיכרון התרבותי. אבניאל בוחר בירושלים לא כנושא מונומנטלי אלא כמרחב פיוטי, חדיר לאור, לזמן ולשבריריות. ניתן לזהות בעבודותיו מוטיבים של האימפרסיוניזם הצרפתי – במרקם המכחול, בפרגמנטציה של הצבע, ובחתירה לתיאור של רגע חולף; לציורים אלה יש מימד לירי-מדיטטיבי. אבניאל מעולם לא ביקש "להעתיק את המראה החיצוני" של ירושלים, אלא לחשוף את "תנועת הפנים" שלה – את הקשר שבין העיר הכל כך חשובה להיסטוריה האנושית לבין התחושות שהיא מעוררת באדם המתבונן. בתמונותיו ניכרת משיכה לעמעום הגבולות – בין אבן לשמיים, בין קו הרקיע לצמחייה, ובין הצופה לנצפה. ירושלים אצל אבניאל איננה רק עיר אלא מצב נפשי; שכבות של זמן מצטברות בצבעים לא רוויים – טורקיזים עדינים, ורודים אפופים, ירקרקים שקטים – והצורות לעיתים נמוגות זו בזו, כאילו נדחפות זו לעבר זו ומתמוססות יחד. בציוריו, הנוף הירושלמי מתגלה לא כנוף ממשי אלא יותר כזיכרון של נוף – או כהשתוקקות אליו. אלה הם ציורים שבהם נוכחות רוחנית מומרת לאסתטיקה כמעט שקופה. הסגנון נוגע ברוח של המופשט הלירי, אך שומר על אחיזה מרומזת במציאות, מבלי להתמסר לה כליל.
הדבר המרכזי, אותו הייתי מבליט, הוא שמרדכי אבניאל נגע בטבע הארץ-ישראלי כמתבונן שמחפש בנוף את מה שמעבר לו. בציוריו המאוד ייחודיים באמנות הישראלית של ים התיכון ואגם הכינרת ניכרת לא רק אהבה לנוף הארץ, אלא שאיפה לגעת במהות החוויה החזותית – באור, בשקט, ובהשתנות התמידית של המים והאוויר. כאשר, למשל, משווים את ציוריו ליצירותיהם של ויליאם טרנר (1775–1851) וג'יימס ויסלר (1834–1903), שניים מהאבות המכוננים של ציור הנוף הימי באמנות האירופאית, עולה קו משותף ברור: שלושתם משתמשים בים לא כאובייקט אלא כמרחב רגשי. טרנר – בעוצמות של אור וצבע, ויסלר – באיפוק לירי ובתחושת דמדומים, ואבניאל – בהארת המקום כמטפורה להתבוננות שקטה אך טעונה. בציורי ים הכינרת של אבניאל מופיעה תחושת דממה כמעט מיסטית. צבעי התכלת, הירקרק והלבן נמהלים זה בזה, וקו האופק מיטשטש – כפי שקורה לא פעם אצל טרנר בעבודותיו המאוחרות, או אצל ויסלר בסדרת ה"נוקטורנים" בשנות ה- 1870 ו- 1880. ספק אם ניתן לומר על אמנותו של מרדכי אבניאל טוב יותר מאשר שהעיד בעצמו: "העננים המרחפים מעל הכנרת או ים המלח – שניהם מתחת לגובה פני הים – מביאים לשינוי כמעט בלתי פוסק של אור, צבע ואווירה הנוף לובש צורות ומאבד אותן שוב, עננים אלה לימדו אותי להבין את החלל. אני לא רואה את הנופים בדרך אופטית, הם שילוב של צבעים המעורבבים בהרמוניה – מופשטים לעיתים, ובזמנים אחרים של הם ביטוי של הרגשות הפנימיים שלי. המוטיב שלי הוא תמיד נוף שאינו סטטי עם כל ניגודיו – קרן השחר, הדממה של חומו של היום, הדמדומים של הערב, הזוהר האפלולי, רוח וגשם, הסערה של הלילה". אבניאל – הייתי אומר, יותר מכל אמן ארץ-ישראלי אחר – תרם קול מאופק, חד אבחנה, המאזין למה שהים שותק.
לכבוד לנו לארח במוזיאון את התערוכה הרטרוספקטיבית של אמן מדהים זה.
