אוצר – דר' אלק ד' אפשטיין
יום חמישי, 1 בינואר – יום חמישי, 5 בפברואר 2026
בית על החוף (מתחת לשמיים הכחולים), שמן על בד, 38x41 ס"מ
בית וסירה תחת צל העצים, שמן על בד, 39x42 ס"מ
עבר נעול, שמן על בד, 21x24 ס"מ
פעמונים שהופלו ליד בית ישן, שמן על בד, 21x24 ס"מ
בית עם פעמון ענק, שמן על בד, 21x24 ס"מ
בית ישן עם מרפסת, שמן על בד, 29x33 ס"מ
פעמוני ההיסטוריה: הסוריאליזם הנוסטלגי של יעקב נובגרודר
ד"ר אלק ד' אפשטיין, מנהל אמנותי ואוצר, מוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל – מרכז לאמנות יהודית ישראלית
יעקב נובגרודר, אשר אמור לחגוג השנה את יום הולדתו התשעים, הוא אחד האמנים הישראלים המדהימים והמוכשרים ביותר. פלטת הצבעים שלו שקטה למדי, נושאי ציוריו רחוקים מאוד מכל ענייני אקטואליה בארץ ובעולם, ובכל זאת, לאחר שרואים אותם – כמעט שלא ניתן לשכוח אותם. התצוגה במוזיאון ע"ש הצייר משה קסטל – מרכז לאמנות יהודית-ישראלית, שמתקיימת ביוזמתו של המנכ"ל הנמרץ והמוערך חגי ששון במסגרת חגיגות ה- 15 לפתיחת שעריו, כוללת שבע עבודות בלבד, אך הן בהחלט מהוות מבחר מייצג של יצירותיו ומאפשרות להתבונן לעומק בסגנונו המיוחד של האמן.
יעקב נובגרודר נולד בשנת 1936 בעיירה הפולנית הקטנה אוסטרוב-מזובייצקה, צפונית-מזרחית לוורשה (עד 1917 העיירה הייתה חלק ממחוז לומז'ה באימפריה הרוסית). רוב תושביה היהודים נספו בשואה; חלקם גורשו לגטאות ורשה ולומז'ה, ומאוחר יותר למחנה ההשמדה טרבלינקה. תחת הכיבוש הנאצי, אוכלוסיית העיירה הצטמצמה בחצי. בני משפחת נובגרודר שרדו בזכות העובדה שלאחר חלוקת פולין בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, הם הצליחו להימלט מזרחה, אל תוך ברית המועצות. תחילה הם התיישבו בבלארוס, אך לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות ברחו מזרחה, עד לרפובליקת מארי במרכז רוסיה. אביו של יעקב נובגרודר גויס לצבא האדום ושירת בחזית לאורך כל המלחמה, בעוד שיתר בני המשפחה נשארו כשנה בכפר קובאסובו, ולאחר מכן עברו לסנצ'ורסק (כיום במחוז קירוב).
בשנת 1946 חזרה המשפחה לפולין, אך לא הצליחה להשיב את ביתה הקודם, והתיישבה במקום אחר לחלוטין, בעיר דז'ירז'וניוב (שנקראה בעבר רייכנבאך) ליד ורוצלב בשלזיה התחתית. מאוחר יותר, יעקב נובוגרודר למד במשך שנתיים בוורוצלב.
בשנת 1957, הרשויות הפולניות התירו ליהודים, שהיו מעוניינים לעלות לישראל, לעשות זאת, ומשפחת נובוגרודר היתה בין הראשונים שניצלו הזדמנות זו. יעקב, בן עשרים אז, הגיע לישראל יחד עם אביו, אמו ואחותו. כשנה לאחר מכן, הוא גויס לצבא, והמשיך לשרת בין השנים 1958 ל-1961. ואז החלו נדודיו: תחילה, הוא עבר לבאר שבע, ולאחר מכן התגורר בחיפה. בסוף שנות ה-70, הוא התיישב בפתח תקווה, שם הוא מתגורר עם אשתו המסורה פנינה עד היום.
כשמסתכלים על ציוריו, קשה להאמין שיעקב נובגרודר הפך לאמן מקצועי רק בשנות הארבעים לחייו, אם כי הייתה לו תשוקה לאמנות מאז ילדותו. אבל עד גיל ארבעים וארבע, יעקב נובגרודר עבד במשרד ציבורי, וצייר רק בזמנו הפנוי המועט.
ליעקב נובגרודר מעולם לא היה מורה של ממש לציור, כך שכישרונו התפתח ופרח באופן טבעי ועצמאי. את הסגנון שפיתח ניתן לתאר כ"סוריאליזם נוסטלגי", וניתן לזהות את יצירותיו באופן מיידי בכל תערוכה קבוצתית. "אני לא חושב שמישהו יכול ללמד אותך להיות אמן טוב", אומר נובגרודר, "אם תנסה להתאים את הכישרון שלך למערכת או מסורת נוקשה כלשהי, רק תהרוס את עצמך; אבל אם אין כישרון מלכתחילה, פשוט לא תגיע לשום מקום, לא משנה מה".
יעקב נובגרודר הוא אחד מאותם אמנים אוטודידקטים שפיתחו את כישרונם בכוחות עצמם. אין ספק שהוא אחד האמנים האוטודידקטים המוכשרים ביותר שצמחו בישראל מאז קום המדינה, אם כי דוגמאות כאלה קיימות לא רק בארץ; כזה היה אנרי רוסו, רוסו המוכס, באמנות הצרפתית; כידוע, עבודותיו מוצגות כיום במוזיאונים היוקרתיים ביותר בעולם. כישרונו של נובגרודר אינו מוגבל לטכניקה המושלמת שלו; העיקר הוא יכולתו לייצר על הבד עולם בהיר ושופע באופן כה עשיר וייחודי. הוא מדמיין ומצייר יקום, בו שרידי העבר משמשים לטיפוח חיים חדשים.
הודות להצלחתו בגלריות ובקרב אספני אמנות, ביסס יעקב נובגרודר את מעמדו, ולקראת שנת 1980 עזב את משרתו; מאז הקדיש את עצמו לציור. יעקב נובגרודר מדבר במרירות לב גלויה על כך שבימים ההם אפילו אנשים ממעמד לא מבוסס חסכו כסף כדי לקנות ציורים מקוריים לביתם, ואילו היום גם אנשים אמידים מסתפקים בפוסטרים למיניהם. הוא מקונן על אדישותה הגוברת של החברה לאמנות ולתרבות בכלל, ומוסיף: "אני באמת לא יודע אם היה לי האומץ לעזוב את מקום עבודתי במשרד ממשלתי עכשיו, כדי להתפרנס מציור בלבד".
פורטפוליו של עבודות ובו שמונה הדפסים של ציוריו, שפורסמו ב-750 עותקים, כאשר כל גיליון ממוספר וחתום על ידי האמן, נתן דחיפה ניכרת לקריירה האמנותית שלו. בנוסף, אלבום מכובד של עבודותיו הנבחרות פורסם בשנת 1981. תערוכותיו התקיימו במוזיאונים ובגלריות ברחבי ישראל, כמו גם במונטריאול, דיסלדורף ובריסל. במשך שנים עבד יעקב נובגרודר עם גלריות ידועות בתל אביב, בבעלותם של אליעזר רוזנפלד וברונו אברמוביץ'. לרוע המזל, שניהם נפטרו, ויורשיהם לא הצליחו להחזיק את עסקי האמנות שקיבלו. מספר תערוכות שלו נערכו בגלריה "13.5" ביפו, אך בשנת 1999 הבעלים מכרו את הבניין למשקיעים חדשים, אך האחרונים לא התעניינו באמנויות.
לאחר שבחן כל ציור חדש ומצא אותו מוכן ומושלם, יעקב נובגרודר בחר בקפידה את המסגרת המתאימה; ברוב המקרים, עשה את המסגרות בעצמו. לדבריו, "כאשר הציור ממוסגר, אף אחד לא רואה אותו ללא מסגרת, פשוט אין דרך כזאת. אז אם זה המצב, חשוב שהצייר עצמו ידאג למסגור מתאים ביותר ליצירותיו". כל שש היצירות, המוצגות כעת במוזיאון ע"ש משה קסטל – מרכז לאמנות יהודית-ישראלית, מוסגרו על-ידי יעקב נובוגרודר עצמו.
כדברי הסופר ומבקר האמנות הידוע דוד גלעדי (1908–2009), שחיבר הקדמה לאלבום יצירותיו הנבחרות של יעקב נובגרודר, בציוריו מתקיים עולם מופלא, קסום, זוהר בצבעים וגוונים רכים, מלא בדימויים עזים של טבע, עם ענפים ירוקים המשתרעים על פני האדמה. בסגנונו ניכרת השפעה ניאו-רומנטית, עם צבעים חמים בולטים המתחלפים בהדרגה לגוונים של בז' קטיפתי ואפור אוקר. משחק הצבעים מושך את תשומת ליבו של הצופה למרכז הבד, שם צמרות העצים מרשרשות ברוח, ועליהם העדינים מצוירים במשיכות מכחול עדינות ואווריריות, כה כנות ולבביות, כאילו האמן מבקש לספר סיפור מעומק ליבו. כפי שציין דוד גלעדי, "כלל ידוע בספרות – כמו באמנות – הוא, שכל יצירה כוללת בחובה יסודות אוטוביוגרפיים. כלל זה תקף גם בציורו של נובוגרודר, שאמצעיו החיצוניים, 'האגדתיים', הם עטיפה נעימה לעין לתוכן הפנימי של מטען חוויות קשות החבוי בה. נובוגרודר נותן לנו ציור מדוקדק בריאליזם שלו וגם תוכן אמירתו עשוי לעורר את הרושם שיש כאן ריאליזם לשמו. אך לאמיתו של דבר מתחת למעטה הריאליזם מתגלה עולם פנטאסטי של תוהו, עולם של הפלאנטה האחרת ממנה הצייר בא ושבה הכל התמוטט, נעשה רעוע, הפך לגרוטאה. כל מה שבני אדם יצרו במשך דורות, בא עליו חורבן". אבל – ולדעתי, וזה 'אבל' משמעותי ביותר – האולם שננטש ונחרב היה כה קסום, שעדיין נשמר קסמו על אף החורבן וגם זמן רב לאחריו.
ניתן לתת ליצירותיו של יעקב נובוגרודר גם פרשנות אחרת: עבודותיו נראות כמשחזרות חזיונות של תקופה יפה ומקסימה, שמעולם לא הייתה באמת קיימת, אלה ציורים סוריאליסטים למדי – ובכל זאת, הצופה מרגיש כאילו הוא שייך ומחובר אליה. היצירות הללו גורמות לאיבוד תחושת הזמן במערבולת הצבעונית של דמיונו האינסופי של האמן, אליו הוא מזמין גם אותנו, הצופים... הזמנה זו היא הזדמנות; אסור לנו שלא לנצל אותה.
